רק זה היה חסר לי…

"רק זה היה חסר לי…" מלמלתי לעצמי בקול רועד, כששמעתי את הדפיקה בדלת. השעה הייתה כמעט עשר בלילה, הרחוב הירושלמי כבר שקט, ואני – לבד בדירה הקטנה שלי, מוקפת בזיכרונות ובספרים ישנים. הלב שלי פעם בחוזקה. מי זה יכול להיות בשעה כזו? אולי שוב השכנה רחל, שבאה לבקש סוכר או לשפוך את הלב על הבן שלה שמסרב להתחתן. אבל הפעם זה היה שונה.

"חנה? זו את?" נשמע קולו של יצחק מהעבר השני של הדלת. לרגע קפאתי. לא שמעתי ממנו כבר חודשים. מאז שחתמנו על הגירושין, כל אחד מאיתנו נעלם אל תוך השקט שלו. פתחתי את הדלת בזהירות.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי בקור.

הוא עמד שם, עייף, עיניו שקועות. "אני… פשוט הייתי צריך לדבר איתך."

הזמנתי אותו להיכנס, למרות שכל גופי צעק לי לסגור את הדלת בפניו. הוא התיישב על הכורסה הישנה, זו שתמיד אהב, והביט בי כאילו חיפש מילים.

"אני מצטער," הוא אמר לבסוף. "על הכול. על איך שהתנהגתי… על זה שלא נלחמתי מספיק בשבילנו."

השתיקה בינינו הייתה כבדה. כל כך הרבה שנים של תקווה שנשברה, של טיפולים כואבים, של לילות בלי שינה ובלי תשובה. ניסינו להביא ילדים – ניסינו הכול. כל חודש מחדש קיוויתי, וכל חודש מחדש התאכזבתי. בסוף כבר לא יכולתי לראות את המבט שלו כשהבדיקה שוב יצאה שלילית.

"אתה יודע," אמרתי בשקט, "חשבתי שאם נאמץ ילד, אולי משהו ישתנה. אולי נמצא משמעות חדשה." הוא משך בכתפיו.

"לא הייתי מוכן לזה," הודה. "פחדתי שלא אצליח לאהוב ילד שהוא לא שלי. פחדתי שגם אותך אני מאבד."

הרגשתי דמעות חונקות אותי. "אבל בסוף איבדנו הכול…"

הוא הנהן בשתיקה. ואז קם ויצא, משאיר אותי לבד עם הריקנות.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: למה זה קרה דווקא לנו? למה כל כך הרבה זוגות סביבי מצליחים להביא ילדים בקלות, ורק אנחנו נידונו למאבק אינסופי? בירושלים כולם שואלים – "נו, מתי ילדים?" – כאילו זו חובה דתית ולא חלום שבור.

עברו שבועות מאז הביקור של יצחק. ניסיתי להעסיק את עצמי – שיעורי ציור בבית התרבות, התנדבות בבית אבות, אפילו שיעורי יידיש עם קבוצת נשים מבוגרות בשכונה. אבל כל ערב חזרתי לדירה הריקה, והשתיקה הייתה כבדה מתמיד.

יום אחד קיבלתי טלפון ממשרד הרווחה: "שלום, מדברת שרה ממחלקת האימוץ. את עדיין מעוניינת? יש לנו ילדה בת שש בשם מרים שמחפשת בית חם." הלב שלי דפק במהירות. שנים חיכיתי לשיחה הזו – ועכשיו, כשזה סוף סוף קורה, אני לבד.

התלבטתי ימים שלמים. האם אני מסוגלת לגדל ילדה לבד? האם ירושלים תסלח לי על כך שאני אם חד-הורית? השכנות כבר לוחשות מאחורי הגב – "חנה המסכנה… לא הצליחה לשמור על בעלה ולא הצליחה להביא ילדים…"

אבל משהו בי התעורר מחדש. אולי זו ההזדמנות האחרונה שלי למשמעות.

נפגשתי עם מרים בפעם הראשונה בבית הילדים בגבעה הצרפתית. ילדה קטנה עם עיניים גדולות ושיער כהה אסוף בקוקו פרוע. היא הביטה בי בחשדנות.

"את תהיי האמא שלי?" שאלה בקול דק.

בלעתי רוק. "אני מאוד אשמח להיות האמא שלך, אם תסכימי."

היא שתקה רגע ארוך ואז משכה בכתפיה: "אני לא יודעת אם אני יודעת איך זה אמא…"

הלב שלי נשבר לרסיסים.

התחלנו להיפגש פעם בשבוע – טיולים בגינה הציבורית, גלידה במרכז העיר, ציור יחד בבית שלי. מרים הייתה סגורה בתחילה, אבל לאט-לאט נפתחה. סיפרה לי על הפחדים שלה – מהחושך, מהילדים בבית הילדים שמציקים לה, מהאפשרות שאף אחד לא ירצה אותה באמת.

יום אחד חזרנו מהגן והיא שאלה: "למה אין לך בעל?"

נשכתי שפתיים. "לפעמים דברים לא מסתדרים כמו שרוצים… אבל זה לא אומר שאנחנו פחות טובים או פחות ראויים לאהבה."

בערב ההוא בכיתי בשקט במקלחת. כל השנים האלה ניסיתי להיות חזקה – מול המשפחה של יצחק ששאלה בלי סוף למה אין נכדים, מול החברות שהתחתנו והביאו ילדים בזו אחר זו, מול עצמי במראה.

אבל עכשיו הייתי צריכה להיות חזקה בשביל מרים.

עברו חודשים עד שהאימוץ אושר סופית. בינתיים למדנו זו את זו – למדנו לבשל יחד (מרים אוהבת קוסקוס), למדנו לצייר פרחים על החלון בגואש, למדנו לצחוק שוב.

אבל גם למדנו להתמודד עם הקשיים: מבטים ברחוב כשאנחנו הולכות יד ביד – "זו האמא שלך? את לא דומה לה…", שאלות פולשניות מהגננת – "ואיפה האבא?", לילות שבהם מרים מתעוררת בצעקות מחלומות רעים ואני מחבקת אותה עד שנרגעת.

פעם אחת פגשנו את יצחק במקרה בסופרמרקט. הוא הביט בי ואז במרים – ולא ידע מה לומר.

"זו הבת שלך?" שאל בקול חנוק.

"כן," עניתי בגאווה שקטה.

מרים הסתתרה מאחורי רגלי.

"אני שמח בשבילך," אמר לבסוף ויצא במהירות מהחנות.

בלילה ההוא מרים שאלה: "מי זה האיש הזה?"

"מישהו שפעם היה חשוב לי מאוד," עניתי בזהירות.

"את עצובה בגללו?"

חשבתי רגע ועניתי: "פעם כן… היום אני שמחה שיש לי אותך."

השנים עברו. מרים גדלה והפכה לנערה דעתנית וחכמה. לפעמים היא כועסת עליי – כמו כל מתבגרת – ולפעמים היא מחבקת אותי חזק ואומרת: "אמא, תודה שבחרת בי." בכל פעם שהיא אומרת את זה אני מרגישה שהלב שלי מתמלא מחדש.

אבל עדיין יש רגעים של בדידות, של געגוע למה שיכול היה להיות – משפחה שלמה, אהבה שלא נשברה תחת הלחץ של החיים בישראל: יוקר המחיה, הציפיות החברתיות, הבדידות בעיר הגדולה.

לפעמים אני תוהה: האם עשיתי את הדבר הנכון? האם אפשר באמת לבנות אושר מתוך שברים?

אולי אתם תוכלו לענות לי: האם אפשר למצוא משמעות חדשה גם כשהחלומות הישנים מתפוררים?