״אני לא רואה תועלת בבנך יותר, אז אני עוזבת אותו״ – הסיפור של מרים

״אני לא רואה תועלת בבנך יותר, אז אני עוזבת אותו.״ המילים של תמר נחתו עליי כמו פטיש. עמדנו במטבח הקטן בדירה שלהם בפתח תקווה, בין הררי כלים לא שטופים ובכי של נכדי הקטן, יואב, שבקע מהחדר הסמוך. יונתן, בני, ישב על הספה בסלון, עיניו כבויות, כאילו כבר מזמן ויתר על האפשרות להילחם.

״תמר, מה את אומרת?״ לחשתי, מנסה לא לאבד שליטה. ״אתם משפחה. יש לכם שלושה ילדים. אי אפשר פשוט לעזוב.״

היא הביטה בי בעיניים יבשות. ״מרים, אני עייפה. שמונה שנים אני בבית, מגדלת ילדים, מחכה שיונתן יתעורר ויתחיל לתפקד. אבל הוא לא. אני רוצה חיים.״

באותו רגע הכול חזר אליי – היום שבו יונתן ותמר קנו את הדירה עם המשכנתא הענקית, ההבטחות של יונתן שהוא ימצא עבודה טובה בהייטק אחרי התואר, התקווה שתמר תוכל לחזור לעבוד אחרי הלידה הראשונה. אבל אז הגיעה הלידה השנייה, ואז השלישית, ותמר נשארה בבית, כי יונתן לא הצליח להחזיק עבודה יותר מחצי שנה.

הייתי שם בשבילם. הבאתי אוכל, שילמתי חשבונות כשהיה צריך, שמרתי על הילדים כדי שתמר תוכל לנשום קצת או לצאת לראיון עבודה. אבל כל פעם היא חזרה מאוכזבת – ״אף אחד לא רוצה להעסיק אמא לשלושה ילדים אחרי שמונה שנים בבית״.

יונתן הלך ודעך. פעם היה מלא שמחת חיים, מצחיק את כולם בשולחן שבת. עכשיו הוא בקושי מדבר. הוא ניסה לעבוד במוקד שירות לקוחות – פיטרו אותו אחרי חודשיים. ניסה להיות מורה מחליף – לא הסתדר עם הילדים. אפילו שליחויות – אבל הרכב התקלקל ולא היה כסף לתקן.

בערבים הייתי שומעת את תמר צורחת עליו מהחדר השני: ״אתה לא גבר! אתה לא מסוגל לפרנס! מה עשיתי לעצמי?״ ולפעמים גם צעקות של יונתן: ״אז תלכי! מי מחזיק אותך פה בכוח?״

אבל היא נשארה – עד אותו ערב.

"אני מצטערת, מרים," היא אמרה לי עכשיו בקור רוח שלא הכרתי בה. "אני הולכת להורים שלי ברעננה. תיקח את יואב אליך מחר בבוקר. אני צריכה זמן לחשוב."

נשארתי לעמוד שם, מרגישה איך העולם שלי מתפורר. איך אני אמורה להסביר לילדים? איך אני אמורה לעזור לבן שלי לקום מהשבר הזה?

באותו לילה התקשרתי לאחותי, רבקה. סיפרתי לה הכול.

"מרים," היא אמרה לי בשקט, "אולי הגיע הזמן שתפסיקי להציל את כולם. אולי יונתן צריך להבין לבד איך קמים מזה."

אבל איך אפשר? הוא הבן שלי.

למחרת בבוקר מצאתי את יונתן יושב על הרצפה ליד המיטה של יואב, בוכה בשקט.

"אמא," הוא לחש לי, "אני כישלון. תמר צדקה. אני לא שווה כלום."

התיישבתי לידו וחיבקתי אותו חזק.

"יונתן שלי," אמרתי לו, "אתה לא כישלון. אתה עברת תקופה קשה. אבל אתה חייב להילחם על עצמך ועל הילדים שלך."

"אין לי כוח," הוא מלמל.

"אז תמצא אותו בשבילם," עניתי בתקיפות שלא ידעתי שיש בי.

באותו יום לקחתי את יואב אליי הביתה בגבעת שמואל. התקשרתי לתמר – היא לא ענתה. שלחתי לה הודעה: "אני כאן בשבילכם, מה שלא תחליטי." היא ענתה רק בערב: "אני צריכה שקט. אל תתקשרי אליי בינתיים."

עברו שבועות. יונתן שקע בדיכאון עמוק. הילדים הגדולים עברו בין הבית שלי לבית של ההורים של תמר ברעננה – כל אחד מושך לכיוון אחר.

בערב שבת אחד ישבנו כולנו סביב השולחן – אני, יונתן ושלושת הילדים. ניסיתי לשיר "שלום עליכם", אבל הקול נחנק לי בגרון כשראיתי את עיניהם העצובות של הנכדים שלי.

"סבתא," שאלה נועה הקטנה, "אמא תחזור?"

לא ידעתי מה לענות.

בלילות הייתי בוכה בשקט במיטה שלי, מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח להחזיק את המשפחה הזו יחד.

יום אחד קיבלתי טלפון מתמר.

"מרים," היא אמרה בקול עייף, "אני רוצה להתגרש מיונתן. אני לא יכולה יותר."

"תמר," התחננתי, "תני לו עוד צ'אנס. הוא התחיל טיפול פסיכולוגי, הוא מנסה למצוא עבודה חדשה…"

"זה מאוחר מדי," היא קטע אותי. "אני רוצה חיים אחרים." ואז הוסיפה בלחש: "אני מצטערת." וניתקה.

נשארתי עם הדמעות והכאב.

התחילו הדיונים בבית הדין הרבני – כל אחד מושך לכיוון אחר: משמורת, מזונות, דירה שאין איך למכור כי המשכנתא חונקת את כולם.

בלילות הייתי נזכרת בילדות שלי בשכונת התקווה – איך ההורים שלי נאבקו לשרוד עם חמישה ילדים בחדר וחצי, איך תמיד אמרו לנו: "משפחה זה הכול." איפה טעינו בדרך?

יום אחד תפס אותי נועם, הנכד הבכור שלי, במסדרון.

"סבתא," הוא לחש לי בעיניים דומעות, "זה בגללי? בגלל שאני עושה בעיות בבית הספר? בגלל שאני רב עם אמא?"

חיבקתי אותו חזק ואמרתי: "זה לא אשמתך בכלל, מתוק שלי. לפעמים מבוגרים מסתבכים בעצמם." אבל בלב הרגשתי אשמה איומה – אולי אם הייתי עוזרת יותר לתמר? אולי אם הייתי דוחפת את יונתן חזק יותר לצאת לעבוד? אולי אם היינו פחות לחוצים כלכלית?

המשפחה שלנו התפרקה מול העיניים שלי – כמו עוד משפחות רבות בישראל שנמחצות תחת הלחץ הכלכלי והחברתי: משכנתאות בלתי נגמרות, שוק עבודה אכזרי למבוגרים ולנשים אחרי לידה, גברים שמאבדים ביטחון עצמי כשלא מצליחים לפרנס.

בערבים הייתי רואה חדשות – עוד משפחה שנזרקה מהבית בגלל חובות; עוד אבא שהתמוטט נפשית; עוד אמא שנשארה לבד עם שלושה ילדים.

יום אחד פגשתי את תמר במקרה בסופר.

"שלום מרים," היא אמרה במבוכה.

"שלום תמר," עניתי בקרירות שלא הצלחתי להסתיר.

עמדנו שתינו ליד המדף של החלב – שתיקות כבדות בינינו.

"אני יודעת שאת כועסת," היא אמרה לבסוף.

"אני פגועה," עניתי בכנות. "אבל אני גם מבינה אותך קצת." ואז הוספתי בלחש: "רק אל תשכחי שהילדים צריכים אותך." היא הנהנה ויצאה במהירות מהסופר.

עברו חודשים. יונתן התחיל לעבוד במאפייה קטנה בשכונה – עבודה פשוטה אבל יציבה. הוא התחיל לחייך שוב לפעמים; הילדים התרגלו לשגרה החדשה בין שני בתים; ואני למדתי לשחרר קצת – להבין שלא תמיד אפשר להציל את כולם.

אבל בלילות השקטים אני עדיין שואלת את עצמי: האם יכולנו לעשות משהו אחרת? האם יש דרך לשמור על המשפחה בישראל של היום – כשכל כך הרבה דברים נגדנו?

מה אתם חושבים? האם יש תקווה למשפחות כמונו בארץ הזאת?