הבחירה הבלתי נמנעת של תמר: בין אהבה למשפחה בארץ ישראל

"די! תפסיק כבר!" צעקתי על עידו, הבן שלי, כששוב דחף את אחותו הקטנה, מיכל, אל הקיר בסלון. הדמעות שלה זלגו בשקט, ואני הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. אלעד, בעלי, ישב במטבח, עיניו תקועות במסך הטלפון, מתעלם מהכאוס. "תמר, תני להם להסתדר לבד," הוא אמר בלי להרים מבט. אבל איך אפשר להישאר אדישה? איך אפשר להמשיך ככה?

אני תמר לוין, בת 38, נולדתי וגדלתי בירושלים. תמיד חלמתי על משפחה חמה, בית מלא צחוק ואהבה. כשהכרתי את אלעד באוניברסיטה העברית, הוא היה מלא קסם – חכם, שנון, עם עיניים טובות. התאהבתי בו מהר מדי. התחתנו אחרי שנה, והתחלנו לבנות את החיים שלנו בשכונת קטמון הישנה. חשבתי שהכל יהיה מושלם.

אבל המציאות בארץ לא פשוטה. יוקר המחיה חונק אותנו. אלעד עובד שעות ארוכות בהייטק, אני מורה לספרות בתיכון. כל יום אני רואה את הילדים שלי נאבקים – עידו בן 14, מיכל בת 10 – כל אחד עם הפחדים שלו. עידו סובל מהצקות בבית הספר, חוזר הביתה טעון ומוציא הכל על מיכל. אני מנסה לדבר איתו, לחבק אותו, אבל הוא דוחף אותי החוצה. "את לא מבינה אותי! אף אחד לא מבין!" הוא צורח.

בערב ההוא, אחרי שעידו שוב פגע במיכל, נכנסתי לחדר השינה וטרקתי את הדלת. נשענתי על הקיר ופרצתי בבכי. אלעד נכנס אחרי כמה דקות. "תמר, את מגזימה. זה ילדים. ככה זה אחים."

"זה לא ככה!" צעקתי עליו. "אתה לא רואה מה קורה פה? עידו סובל! מיכל מפחדת ממנו! ואני… אני מרגישה שאני מתפרקת!"

הוא הביט בי בעיניים עייפות. "כולנו מתפרקים. זו הארץ הזו – הכל קשה פה. את רוצה לעזוב? לנסוע לאמריקה כמו כולם?"

שתקתי. המחשבה עברה לי בראש לא פעם – לברוח מהלחץ, מהפחדים, מהאלימות שמתחילה לחלחל גם לבית שלנו. אבל איך אפשר לעזוב? זו ירושלים שלי, זו המשפחה שלי.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. שכבתי במיטה והקשבתי לנשימות של אלעד לצידי. זכרתי את הילדות שלי – את אמא שלי, רבקה, שהייתה אומרת לי תמיד: "תמרי'לה, משפחה זה הכל. גם כשקשה." אבל מה אם המשפחה היא המקום הכי כואב?

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי למרפסת. הרחוב היה שקט, רק קול המואזין מהכפר הסמוך נשמע ברקע. הרגשתי זרה בעיר שלי. פתאום קיבלתי הודעה מאחותי הגדולה, שרית: "תמר, את בסדר? שמעתי שעידו שוב התפרע… אולי תבואי אלינו לשבת?"

לא עניתי מיד. ידעתי ששרית תמיד הייתה חזקה ממני – היא עזבה את הארץ לפני עשור ועכשיו גרה בנורבגיה עם בעלה יעקב והילדים שלהם. היא תמיד אומרת לי: "תמר, החיים יכולים להיות קלים יותר במקום אחר." אבל אני פחדנית מדי בשביל לעזוב.

בערב הלכנו כולנו לסעודת שבת אצל ההורים שלי בשכונת רחביה. אבא שלי, יצחק, ישב בראש השולחן וסיפר בדיחה ישנה על ימי הפלמ"ח. מיכל חייכה קצת, אבל עידו ישב קפוא, בוהה בצלחת.

אחרי הארוחה לקחתי את אמא הצידה למטבח.

"אמא," לחשתי לה בקול רועד, "אני לא יודעת מה לעשות עם עידו… הוא משתנה לי מול העיניים. אני מפחדת שהוא יפגע בעצמו או במיכל…"

אמא חיבקה אותי חזק. "תמרי'לה, אולי כדאי שתדברי עם מישהו מקצועי? אולי תנסי טיפול משפחתי?"

נאנחתי. ניסינו כבר פסיכולוגים – עידו סירב לדבר איתם. אלעד חושב שזה בזבוז כסף וזמן.

בלילה ההוא חלמתי שאני בורחת – רצה ברחובות ירושלים הריקים, מחפשת מקום להתחבא בו מהכאב של הבית שלי.

ביום ראשון בבוקר קיבלתי טלפון מהמורה של עידו: "גברת לוין, עידו הסתבך שוב בבית הספר – הוא דחף ילד אחר במדרגות."

הלב שלי צנח לתוך הבטן. נסעתי מיד לבית הספר. עידו ישב בחדר המנהלת עם פנים אדומות ודמעות בעיניים.

"אמא," הוא לחש לי כשנכנסתי, "אני שונא את עצמי… אני לא יודע למה אני עושה את זה…"

חיבקתי אותו חזק ולא אמרתי כלום. בפעם הראשונה הרגשתי כמה הוא קטן ואבוד.

בערב דיברתי עם אלעד שוב.

"אנחנו חייבים לעשות משהו," אמרתי בתקיפות שלא הכרתי בעצמי.

"מה את רוצה שנעשה?" הוא שאל בעייפות.

"אם אתה לא מוכן ללכת איתנו לטיפול – אני הולכת לבד עם הילדים. ואם צריך… אני אעזוב אותך." המילים יצאו לי מהפה לפני שהספקתי לחשוב עליהן.

אלעד הביט בי בהלם.

"את באמת מתכוונת לזה?"

"אני לא יכולה להמשיך ככה," אמרתי בשקט.

עבר שבוע מתוח בבית. אלעד כמעט לא דיבר איתי. עידו היה שקט יותר מהרגיל. מיכל הסתובבה עם מבט מבוהל בעיניים.

ביום שישי התקשר אליי יעקב מנורבגיה – בעלה של שרית.

"תמר," הוא אמר בעברית מגומגמת, "שרית דואגת לך מאוד… אם תרצי לבוא לכאן לכמה חודשים – הדלת שלנו פתוחה תמיד." שמעתי את הילדים שלהם צוחקים ברקע.

סגרתי את הטלפון ודמעות זלגו לי על הלחיים.

בערב שבת ישבנו שוב סביב השולחן בבית שלנו בירושלים. הדלקתי נרות והתפללתי בלב לשקט ולריפוי.

אחרי הארוחה אספתי אומץ ואמרתי לאלעד: "אני לוקחת את הילדים לשבת אצל שרית בנורבגיה. אני צריכה זמן לחשוב." הוא שתק רגע ארוך ואז הנהן בשקט.

ארזנו מזוודות וטסנו לשבועיים לנורבגיה. שם ראיתי איך הילדים שלי נרגעים – עידו משחק עם בני הדודים שלו בלי פחד, מיכל מחייכת שוב.

בלילות הייתי יושבת מול החלון ומסתכלת על השלג בחוץ וחושבת: האם אוכל באמת לעזוב את ירושלים? האם אוכל להתחיל מחדש במקום אחר?

כשחזרנו לארץ החלטתי: אני לא בורחת יותר מהבעיות שלי. פניתי שוב לטיפול משפחתי – הפעם התעקשתי שאלעד יבוא איתנו או שאעזוב סופית.

הדרך קשה וארוכה – אבל בפעם הראשונה מזה שנים אני מרגישה שיש לי כוח לבחור בשביל עצמי ובשביל הילדים שלי.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם באמת אפשר לרפא לב שבור? האם אפשר לבנות בית חדש מתוך ההריסות של הישן? מה אתם הייתם עושים במקומי?