ארבעים ואחת שנות נישואין – ולבסוף פרידה

"אני לא יכולה יותר, יעקב. אני רוצה להתגרש." המילים שלה נפלו עליי כמו רקטה באמצע הלילה. עמדתי במטבח, מחזיק את כוס התה הרותחת, והרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ. ארבעים ואחת שנים אנחנו יחד, שושנה ואני. עברנו מלחמות, אינתיפאדות, שלושה ילדים, חמישה נכדים, משכנתא אחת שלא נגמרת – ופתאום היא רוצה לפרק הכול.

"מה זאת אומרת? עכשיו? בגיל שבעים?" שאלתי, מנסה להחזיק את הקול שלא ירעד. היא לא הסתכלה עליי. רק ערבבה את הסוכר בתה שלה, כאילו מדובר בעוד יום רגיל.

"אני עייפה, יעקב. עייפה מהמריבות, מהשתיקות שלך. עייפה מזה שאנחנו גרים יחד אבל לבד."

ניסיתי להיזכר מתי הפסקנו לדבר באמת. אולי כשדוד עבר לאמריקה ולא חזר לבקר כבר חמש שנים? אולי כשמיכל התגרשה בעצמה, ואנחנו היינו צריכים להיות חזקים בשבילה? אולי פשוט התרגלנו לשתוק?

"אבל יש לנו משפחה," לחשתי. "יש לנו נכדים. מה נגיד להם?"

היא הרימה אליי עיניים אדומות. "שהחלטנו לבחור בעצמנו סוף סוף."

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את השכנים מעלינו – רחל ויצחק – רבים שוב על הכלב שלהם שנובח כל הלילה. חשבתי על כל השנים האלה: איך היינו זוג צעיר בירושלים של שנות השבעים, בלי כסף אבל עם הרבה חלומות; איך בנינו דירה קטנה בגבעתיים אחרי שהשתחררתי מהצבא; איך עבדתי שעות נוספות כדי שנוכל לשלוח את הילדים לחוגים; איך שושנה הייתה מכינה חמין כל שבת, גם כשלא היה לה כוח לזוז.

אבל עם השנים משהו נשחק. אולי זה הלחץ הכלכלי – המשכנתא שלא נגמרת, המחירים שעולים כל הזמן, הפחד שלא נוכל לעזור לילדים כמו שהיינו רוצים. אולי זה הפחד להזדקן לבד בארץ שבה כולם עסוקים בעצמם.

בבוקר שאחרי, ישבנו יחד בסלון. שושנה שתקה. אני ניסיתי לדבר.

"את זוכרת איך היינו רוקדים יחד בסלון כשהילדים היו קטנים?"

היא חייכה חיוך עייף. "כן, יעקב. אבל זה היה מזמן. עכשיו אנחנו רק מתווכחים על שטויות – מי שכח להוריד את הזבל, מי לא קנה חלב."

"אז נלך לייעוץ זוגי," הצעתי. "ננסה להציל את מה שיש."

"ניסינו כבר פעמיים," היא נאנחה. "כל פעם יצאנו משם עוד יותר עייפים."

בערב התקשרה מיכל, הבת שלנו. היא שמעה משהו בקול שלי.

"אבא, הכול בסדר?"

רציתי לשקר לה, להגיד שהכול רגיל. אבל פתאום נשברתי.

"אמא שלך רוצה להתגרש," אמרתי בקול חנוק.

היה שקט בצד השני של הקו.

"אבל… למה עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים?"

"אני לא יודע, מיכל. אולי פשוט נגמר לנו הכוח להעמיד פנים."

מיכל בכתה. שמעתי את הנכדה שלי ברקע שואלת למה אמא עצובה.

בלילה ההוא יצאתי לטייל ברחוב שלנו בגבעתיים. הרחוב היה שקט, רק חתול אחד חצה את הכביש בריצה. חשבתי על כל החברים שלנו שהתגרשו בגיל צעיר יותר – חלקם מצאו אהבות חדשות, חלקם נשארו לבד. תמיד חשבתי שאנחנו נהיה שונים.

שושנה ואני המשכנו לגור יחד עוד כמה חודשים – מתוך הרגל, מתוך פחד, אולי מתוך תקווה שמשהו ישתנה. אבל כל יום הרגיש כמו פרידה קטנה נוספת: ארוחת ערב שקטה מדי; שבת בלי אורחים; טלוויזיה דולקת עד מאוחר כי אף אחד לא רוצה לדבר.

יום אחד דוד התקשר מארצות הברית.

"אבא, שמעתי מאמא… אתה בסדר?"

"אני לא יודע מה זה בסדר יותר," עניתי לו בכנות.

"אתה יודע… גם אצלנו פה הרבה זוגות מתגרשים בגיל שלכם," הוא אמר בשקט. "אבל אתם תמיד הייתם הדוגמה שלי לאיך מחזיקים מעמד."

"כנראה שגם דוגמאות נשחקות עם הזמן," ניסיתי להתבדח.

אבל עמוק בפנים כאב לי שהוא רחוק כל כך – שלא יוכל לחבק אותי או את אמא שלו ברגע הזה.

בסוף החלטנו להיפרד יפה. עשינו סעודת שבת אחרונה עם כל המשפחה – הילדים, הנכדים, אפילו רותי אחותי באה עם עוגת גבינה שהיא תמיד שורפת בתנור שלה.

ישבנו סביב השולחן ושושנה אמרה: "אנחנו אוהבים אתכם מאוד. אבל עכשיו אנחנו צריכים לבחור בעצמנו."

ראיתי את הדמעות בעיניים של מיכל ושל יוסי הבן הקטן שלנו. גם לי היו דמעות בעיניים, אבל ניסיתי להסתיר אותן מאחורי כוס היין.

אחרי הארוחה כולם הלכו הביתה. נשארנו רק שנינו במטבח המבולגן.

"יעקב," היא אמרה לי בשקט, "אני מצטערת שזה נגמר ככה."

"גם אני," עניתי לה בלחש.

בלילה ההוא ישנתי לבד בחדר הילדים הישן – החדר שבו תלינו פעם ציורים של מיכל ודוד ויוסי על הקירות.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי למרפסת לראות את השמש עולה מעל תל אביב הרחוקה.

חשבתי לעצמי: האם באמת אפשר להתחיל מחדש בגיל שבעים? האם כל השנים האלה היו שוות משהו אם בסוף נשארים לבד?

אני שואל אתכם – מה הייתם עושים במקומי? האם הייתם נלחמים על האהבה או משחררים ומתחילים מחדש?