איפה אתה ישן?

"אתה לא חוזר הלילה?" שאלתי את אבא שלי בקול רועד, כשעמדתי ליד שער הכניסה לביתנו הישן ביפו. הוא הביט בי בעיניים עייפות, כאילו כל השנים של המאבק על הפרנסה ועל המשפחה התיישבו לו על הכתפיים. "תמרה, אני צריך זמן לחשוב. אל תדאגי לי," הוא מלמל ויצא אל הלילה, משאיר אותי ואת אמא לבד עם השקט הכבד.

מאז אותו ערב, תחנות רכבת הפכו למקום המפלט שלי. הייתי בת שבע עשרה, ילדה-נערה שמנסה להבין איך הכל התפרק כל כך מהר. אמא שלי, רחל, הסתובבה בבית כמו צל – שוטפת כלים שוב ושוב, מסדרת את הספרים של אחי הקטן יונתן, כאילו אם תסדר מספיק חזק – אבא יחזור. אבל הוא לא חזר. לא באותו לילה, ולא בשבועות שאחריו.

התחנה המרכזית בתל אביב תמיד הייתה מלאה באנשים שלא שייכים לשום מקום – עובדים זרים, חיילים עייפים, צעירים עם מזוודות גדולות ועיניים מלאות תקווה או פחד. אהבתי להסתובב שם בערבים, להקשיב לשפות השונות, לדמיין סיפורים על כל אחד מהם. אולי גם אני אחת מהם עכשיו – ילדה בלי בית אמיתי.

"תמרה!" שמעתי את קולה של אמא מהטלפון. "איפה את? כבר מאוחר!"

"אני בספריה," שיקרתי. לא רציתי שהיא תדאג יותר ממה שכבר דואגת. היא לא ידעה שאני יושבת על ספסל קר בתחנה, בוהה ברכבות שבאות והולכות.

פעם אחת פגשתי שם את סימה, אישה מבוגרת עם עיניים טובות ושיער כסוף. היא שאלה אותי אם אני מחכה למישהו. "לא בדיוק," עניתי. "אני פשוט אוהבת לראות אנשים נוסעים." היא חייכה בעצב: "גם אני. לפעמים נדמה לי שאם רק אעלה על רכבת – הכל יסתדר."

בבית הספר הפסקתי להקשיב בשיעורים. המורה שלי לספרות, דבורה, ניסתה לדבר איתי אחרי השיעור: "תמרה, את נראית עייפה מאוד בזמן האחרון. רוצה לספר לי מה עובר עלייך?"

רציתי לצעוק: את לא מבינה! אבא שלי עזב! אמא שלי נשברת! אני לא מצליחה לנשום בבית הזה! אבל רק משכתי בכתפיים ולחשתי: "אני בסדר."

בערבים הייתי שומעת את אמא מתפללת בלחש: "אלוהי אברהם יצחק ויעקב, תחזיר לי אותו. תן לי כוח." לפעמים רציתי לצעוק עליה שתפסיק לחכות לו – שהוא לא יחזור יותר. אבל לא העזתי.

יונתן, אחי הקטן, היה היחיד ששאל שאלות ישירות: "תמרה, למה אבא לא חוזר? הוא לא אוהב אותנו יותר?"

חיבקתי אותו חזק מדי. "הוא אוהב אותנו מאוד. לפעמים מבוגרים צריכים זמן לחשוב. זה לא אשמתך." אבל בתוכי ידעתי שגם אני כבר לא מאמינה בזה.

יום אחד, כשחזרתי מהתחנה הביתה, מצאתי את אמא יושבת עם מכתב ביד רועדת. היא נתנה לי אותו בלי לומר מילה. כתב היד של אבא היה ברור: "רחל ותמרה ויונתן היקרים שלי, אני מצטער. אני צריך להתחיל מחדש במקום אחר. אל תחפשו אותי. תזכרו שאני אוהב אתכם תמיד."

המכתב הזה היה כמו סטירה בפנים. רציתי לקרוע אותו לגזרים ולצעוק עליו – איך אתה מעז? איך אתה משאיר אותנו ככה?

באותו לילה ברחתי שוב לתחנה המרכזית. ישבתי שם עד שהשמש עלתה, בוהה באנשים שמתחילים יום חדש כאילו כלום לא קרה. פתאום ניגש אליי בחור צעיר בשם גדי – חייל משוחרר עם כיפה סרוגה וחיוך עצוב.

"את נראית כאילו העולם נפל עלייך," הוא אמר בלי הקדמות.

"אולי הוא באמת נפל," עניתי.

גדי סיפר לי שגם הוא ברח מהבית אחרי ריב גדול עם אבא שלו – רב קהילה מוכר בירושלים – כי לא הסכים ללכת לישיבה כמו שרצו ממנו. "לפעמים צריך לברוח כדי למצוא את עצמך," הוא אמר.

ישבנו שם שעות ודיברנו על הכל – על חלומות שנשברו, על משפחות שמתרסקות, על הפחד להיות לבד בארץ שבה כולם תמיד עסוקים בלשרוד.

כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, אמא ישבה במטבח עם עיניים אדומות מדמעות. היא הביטה בי ואמרה: "אני לא יודעת איך להמשיך מפה."

"גם אני לא," לחשתי.

עברו חודשים. למדתי לחיות עם החור הזה בלב – עם הידיעה שאבא לא יחזור, שאמא כבר לא תהיה אותה אישה חזקה שהכרתי פעם. יונתן התחיל להרטיב בלילות ולפחד להישאר לבד בחדרו.

פעם אחת שמעתי את השכנה שלנו, אסתר, לוחשת לחברה שלה: "משפחת לוי נשברה לגמרי מאז שהוא עזב… מסכנה רחל."

רציתי לצעוק עליה שתסתום את הפה – שהיא לא יודעת כלום עלינו באמת.

אבל אז הבנתי – כמעט כל משפחה שאני מכירה סוחבת איזה סוד, איזה כאב שמתחבא מאחורי הדלת הסגורה.

יום אחד החלטתי לקחת את יונתן איתי לתחנה המרכזית. ישבנו יחד על הספסל והסתכלנו ברכבות.

"את חושבת שאבא נוסע עכשיו באחת הרכבות האלה?" הוא שאל בקול קטן.

"אולי," אמרתי לו. "אבל גם אם לא – אנחנו כאן יחד. זה מה שחשוב עכשיו."

לאט לאט התחלנו לבנות לנו חיים חדשים – בלי אבא, אבל עם הרבה תקווה קטנה בלב שאולי יום אחד נצליח לסלוח לו וגם לעצמנו.

לפעמים אני עדיין הולכת לתחנה המרכזית ומסתכלת על האנשים הזרים סביבי – תוהה כמה מהם בורחים ממשהו וכמה מהם פשוט מחפשים מקום לנוח בו קצת.

אז איפה אתה ישן באמת? האם אפשר למצוא בית גם כשכל מה שהכרת התרסק? האם אפשר לבנות שייכות מתוך השברים?