אמא תמיד יודעת הכי טוב?

"את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?" הקול שלי נשבר, כמעט לוחש, אבל כל החדר שומע. אני עומדת מול אמא שלי, רבקה, והיא מחזיקה בידה מעטפה לבנה – ההזמנה לחתונה שלי. חתונה שאני בכלל לא רציתי.

"מרים, את כבר בת עשרים ושש. הגיע הזמן שתחשבי על העתיד שלך," היא אומרת בקור רוח, כאילו מדובר בעוד יום שלישי רגיל בשוק הכרמל.

"העתיד שלי? ומה עם ההווה שלי? מה עם מה שאני רוצה?" אני מרגישה את הדמעות צורבות לי בעיניים, אבל אני לא אתן לה לראות אותי נשברת.

"את לא מבינה עכשיו, אבל כשתהיי אמא בעצמך – תודי לי," היא עונה, ומניחה יד על כתפי. היד שלה כבדה כמו אבן.

אני נזכרת איך לפני שבועיים היא התקשרה אליי באמצע העבודה – אני עובדת כמעצבת גרפית במשרד קטן בתל אביב – ואמרה לי שיש לה מישהו להכיר לי. "הוא בחור טוב, יציב, ממשפחה טובה. קוראים לו יעקב."

נפגשנו בבית קפה ברחוב דיזנגוף. יעקב היה מנומס, שקט מדי, עיניו ברחו מהעיניים שלי כל הזמן. הוא סיפר שהוא עובד בהייטק, גר עם ההורים ברמת גן. לא הרגשתי כלום. אפילו לא חצי פרפר בבטן.

אבל אמא? היא הייתה בעננים. "הוא בחור זהב! את תודי לי!"

מאז אותו ערב, הכל התגלגל במהירות שלא הצלחתי לעצור. פתאום המשפחות נפגשו, פתאום דיברו על תאריך, על אולם, על שמלה. ואני? אני רק רציתי לצעוק.

"אמא, אני לא אוהבת אותו! אני לא רוצה להתחתן איתו!" אני צורחת עכשיו, סוף סוף מוציאה את כל מה שהחזקתי בפנים חודשים.

היא מסתכלת עליי במבט של אכזבה. "אהבה באה עם הזמן. העיקר שהוא בחור טוב. את לא רוצה להישאר לבד כמו דודה אסתר."

"אני מעדיפה להיות לבד מאשר לחיות בשקר!"

היא מתרחקת ממני, פניה מתקשות. "את לא מבינה מה זה להיות אישה בישראל. את חושבת שהחיים הם כמו בסרטים האמריקאיים? פה צריך ביטחון, צריך משפחה."

אני שותקת. כי עמוק בפנים אני יודעת שהיא צודקת – לפחות חלקית. החיים פה באמת קשים. שכר הדירה בתל אביב חונק אותי, המשכורת בקושי מספיקה לסופר ולחשמל. כל החברות שלי כבר נשואות או בהריון שני.

אבל האם זה אומר שאני צריכה לוותר על עצמי?

בערב אני מתקשרת לאחותי הקטנה, תמרה. "תגידי לי את האמת – את חושבת שאני עושה טעות?"

היא שותקת רגע ואז לוחשת: "אני חושבת שאת אמיצה. הלוואי והיה לי את האומץ שלך."

בלילה אני חולמת שאני רצה בשדה פתוח, רגליי יחפות, השמש שורפת לי את הפנים. מאחוריי אני שומעת את הקול של אמא קורא לי – "מרים! תחזרי! אל תרוצי לבד!"

אני מתעוררת מזיעה.

בבוקר אני מוצאת את יעקב מחכה לי ליד הדלת של הבניין. הוא מחזיק פרחים.

"חשבתי שאולי נלך יחד לבחור טבעות," הוא אומר בשקט.

אני מסתכלת עליו – על החולצה המכופתרת מדי, על הנעליים המצוחצחות – וחושבת: אולי הוא באמת בחור טוב. אולי אמא צודקת.

אבל הלב שלי שותק.

בערב יש ארוחת שישי אצל סבתא שרה בבת ים. כל המשפחה שם – הדודים, הדודות, בני הדודים הקטנים שמתרוצצים בין הרגליים.

אמא מספרת לכולם על החתונה הקרבה. כולם מוחאים כפיים, סבתא בוכה מהתרגשות.

אני יושבת ליד תמרה ולוחשת לה: "אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה."

היא לוחצת לי את היד חזק.

פתאום דוד יצחק מתפרץ: "מרים, את יודעת כמה קשה למצוא היום מישהו טוב? תראי את הבנות של השכנים – כולן רווקות אחרי שלושים!"

אני מרגישה איך כולם מסתכלים עליי – כאילו אני איזה פרויקט משפחתי שצריך לסיים אותו מהר לפני שיתקלקל.

בדרך חזרה הביתה אני מתפרצת בבכי באוטובוס. אישה זרה מושיטה לי טישו ושואלת אם הכל בסדר.

"לא יודעת," אני עונה לה בעברית עילגת של בכי.

בלילה אני כותבת ביומן: "מתי הפסקתי להיות הבת של רבקה והתחלתי להיות מרים? האם בכלל מותר לי לבחור אחרת?"

למחרת בבוקר אני מתקשרת ליעקב.

"יעקב, אני מצטערת. אני לא יכולה להמשיך בזה. זה לא הוגן כלפיך וכלפיי."

יש שתיקה ארוכה בצד השני של הקו.

"גם אני הרגשתי ככה," הוא אומר לבסוף בשקט.

אני סוגרת את הטלפון ומרגישה כאילו ירדה לי אבן מהלב – אבל גם כאילו איבדתי משהו יקר שלא ידעתי שהיה לי.

בערב אמא מתקשרת אליי שוב.

"איך עשית לי את זה? מה אגיד למשפחה? מה אגיד לסבתא שרה?"

"תגידי להם שאני בוחרת בעצמי," אני עונה בקול רועד אבל יציב.

היא מנתקת בלי לומר שלום.

אני יושבת לבד בדירה הקטנה שלי בתל אביב ומסתכלת על העיר מהחלון. המכוניות זורמות כמו נהר אינסופי, אנשים ממהרים לכל מקום – ואני מרגישה סוף סוף קצת חופשיה.

אבל גם בודדה מאוד.

אולי זה המחיר של חירות אמיתית בישראל של היום?

אם הייתם במקומי – הייתם בוחרים בעצמכם או במשפחה?