בין הצללים לאור: איך האמונה הצילה אותי מהטעות הגדולה בחיי

"אתה לא מבין מה עשית!" צעק אבא שלי, פניו אדומים מזעם, כשעמד מולי בסלון הקטן בדירתנו שבבת ים. אמא ישבה בפינה, עיניה דומעות, ואחותי הקטנה, מיכל, הצמידה אליה את הדובי הישן. אני עמדתי שם, בן עשרים ושתיים, רועד כולו, לא מצליח להוציא מילה מהפה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך טעות אחת – רגע של חולשה – הפכה את חיי לסיוט מתמשך.

זה התחיל בערב שישי אחד. יצאתי עם חברים – דניאל, רועי ואלעד – לבר תל אביבי. שתינו יותר מדי, צחקנו, הרגשנו בלתי מנוצחים. כשחזרנו לרכב של דניאל, הוא היה שיכור מדי לנהוג. "יונתן, אתה בסדר?" שאל אותי. לא רציתי להיראות חלש. "ברור," עניתי, למרות שהראש הסתובב לי. התעקשתי לנהוג. בדרך חזרה פגעתי ברוכב אופניים – בחור צעיר בשם גדי כהן. הוא נפצע קשה.

המשטרה הגיעה במהירות. נשפתי במכשיר הינשוף – התוצאה הייתה חד משמעית. נעצרתי במקום. בבית המעצר, לבד עם עצמי, שמעתי בראשי שוב ושוב את הצעקות של אבא שלי: "איך עשית לנו את זה? איך?"

הימים הראשונים היו גיהנום. אמא ביקרה אותי עם אוכל ביתי – קציצות כמו שרק היא יודעת להכין – אבל לא הצליחה להסתכל לי בעיניים. אבא לא הגיע בכלל. מיכל שלחה לי מכתב קטן: "אני אוהבת אותך תמיד."

בלילות הייתי מתפלל חרישית: "אלוהים, תן לי עוד הזדמנות. תן לי לתקן." לא הייתי אדם דתי במיוחד לפני כן, אבל פתאום התפילה הייתה המקום היחיד שבו הרגשתי שמישהו שומע אותי באמת.

אחרי שבועיים שוחררתי למעצר בית אצל סבתא רבקה בגבעתיים. היא קיבלה אותי בחיבוק חם: "כולנו טועים, יונתן. השאלה היא מה תעשה עכשיו."

המשפט התקרב. עורך הדין שלי, מרדכי ברקוביץ', אמר לי: "אם תראה חרטה אמיתית ותפנה למשפחת כהן – אולי תהיה תקווה לעונש קל יותר."

לקח לי ימים לאזור אומץ. בסוף התקשרתי לאמא של גדי. "אני מצטער… אני לא יודע איך לתקן…" היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "הבן שלי עדיין בבית חולים. אתה יודע מה זה לראות ילד שלך סובל בגלל מישהו אחר?"

לא ישנתי כל הלילה. בבוקר הלכתי לבית הכנסת השכונתי עם סבתא. ישבתי שם בשקט, מקשיב לתפילות הזקנים סביבי. פתאום ניגש אליי הרב שלמה: "אתה יונתן? שמעתי עליך מסבתא שלך. לפעמים הדרך חזרה מתחילה בלקחת אחריות אמיתית." הוא הציע לי להצטרף לשיעור תורה שבועי ולבוא לעזור בחלוקת מזון לנזקקים.

בהתחלה עשיתי זאת רק כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל לאט לאט משהו בי השתנה. ראיתי אנשים שבורים ממני – עולים חדשים בלי משפחה, ניצולי שואה בודדים – ופתאום הבנתי כמה קל לשפוט אחרים וכמה קשה באמת לסלוח לעצמך.

בבית עדיין היה מתוח. אבא כמעט לא דיבר איתי. יום אחד שמעתי אותו אומר לאמא: "הוא הרס לנו את החיים." זה כאב יותר מכל עונש.

בערב שבת אחד, אחרי תפילה בבית הכנסת, חזרתי הביתה וראיתי את אבא יושב לבד במרפסת. התיישבתי לידו בשקט.

"אתה יודע," הוא אמר בקול שבור, "כשהיית קטן פחדת מהחושך. תמיד ביקשת שאדליק לך מנורה קטנה ליד המיטה. עכשיו אני זה שפוחד מהחושך שלך." הדמעות זלגו לי בלי שליטה.

"אני מצטער, אבא," לחשתי.

"אני יודע," הוא ענה, "אבל תצטרך להוכיח לכולנו שאתה באמת משתנה."

במשפט עמדתי מול השופטת אסתר פרנקל ולקחתי אחריות מלאה: "אני מוכן לשלם על מה שעשיתי – אבל אני מתחייב לעשות הכול כדי לתקן." קיבלתי עבודות שירות ושנתיים על תנאי.

התחלתי להתנדב במחלקת השיקום בבית החולים שבו גדי אושפז. ראיתי אותו יום אחד במסדרון – רזה, עייף, אבל חי. ניגשתי אליו בהיסוס: "גדי… אני יונתן…"

הוא הביט בי בשקט ארוך ואז אמר: "אני לא שונא אותך. אני רק רוצה שתעשה משהו טוב עם החיים שלך." המשפט הזה ליווה אותי חודשים ארוכים.

עברו שנתיים מאז אותו לילה נורא. אני עדיין מתנדב בבית החולים ובבית הכנסת. המשפחה שלי למדה לסלוח – וגם אני למדתי לסלוח לעצמי.

לפעמים אני חושב על כל מה שאיבדתי – ועל כל מה שמצאתי מחדש: אמונה, משמעות, קשרים אמיתיים עם אנשים.

האם באמת אפשר להשתנות? האם יש דרך חזרה גם אחרי הטעות הכי גדולה? אולי רק כשאנחנו נופלים לתהום אנחנו לומדים לעוף מחדש.