האם האושר באמת מגיע למי שמאמין ומחכה?

"מרים! את לא מתביישת?" קולו של אבא הדהד במסדרון הצר של הדירה שלנו בשכונת קטמון הישנה. עמדתי מולו, רועדת מקור ומפחד, כשמעילי הרטוב מהגשם נוזל על הרצפה. "אמרתי לך לא להיפגש עם יונתן!" הוא צעק, ואמא עמדה מאחוריו, עיניה מושפלות, שפתיה קפוצות.

הלב שלי הלם בחוזקה. יונתן. השם שלו היה כמו סוד מתוק על הלשון שלי. הכרנו בשיעור גמרא בבית הכנסת, שנינו בני 16, שנינו חולמים על משהו אחר – הוא רצה להיות מוזיקאי, אני רציתי להיות סופרת. אבל במשפחה שלנו, החלומות היו מותרות. "אושר מגיע למי שמאמין בו ומחכה בסבלנות," סבתא אסתר תמיד אמרה לי. "תראי אותי – חיכיתי לסבא שלך שנתיים עד שהשתחרר מהצבא הבריטי, ובסוף זכיתי באהבה של חיים שלמים."

אבל אני לא סבתא אסתר. אני מרים, ואני לא בטוחה שיש לי את הסבלנות הזאת.

הכול התחיל בלילה חורפי אחד, לפני עשרים ושתיים שנה. היה ערב חנוכה, והשלג ירד בירושלים – מחזה נדיר ומרגש. בית הספר ערך מסיבת חנוכה, ואני ויונתן ברחנו החוצה אל הרחוב הלבן, מחפשים רגע לבד. "תראי איך הכול מתכסה בלבן," הוא לחש לי, ולקח את הידיים שלי בידיים שלו. הן היו קפואות, והוא חימם אותן בנשימותיו. "מרים, את חושבת שאי פעם נוכל להיות באמת מאושרים כאן?" שאל.

"אם נאמין ונחכה מספיק זמן," עניתי לו בציטוט של סבתא אסתר, אבל בפנים הרגשתי ספק.

מאותו לילה הכול השתנה. אבא גילה עלינו – מישהו מהשכונה ראה אותנו יחד ודאג לספר. בבית פרצה סערה: צעקות, דמעות, דלתות נטרקות. "הוא לא בשבילך!" אבא אמר שוב ושוב. "המשפחה שלו לא דתית מספיק! הם לא שומרים שבת כמו שצריך! את תהרסי לעצמך את החיים!"

ניסיתי להסביר לו שיונתן הוא לא רק המשפחה שלו – שהוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא אהב אותי מעולם. אבל המילים שלי נפלו על אוזניים ערלות.

עברו השנים. יונתן התגייס לנח"ל ואני נשארתי בבית, עוזרת לאמא עם האחים הקטנים ומנסה לשכוח אותו. כל ערב הייתי יושבת ליד החלון ומסתכלת על הרחוב המושלג (כשהיה), תוהה אם הוא חושב עליי. לפעמים הייתי מקבלת ממנו מכתב – "מרים שלי, אני עדיין מחכה לך. אולי יום אחד תאמיני שגם לנו מגיע אושר." אבל פחדתי להמריד את המשפחה שלי יותר מדי.

בגיל 22 שידכו לי את אליעזר – בחור טוב ממשפחה דתית מוכרת בגבעת שאול. כולם אמרו שהוא יהיה בעל נהדר: יציב, עובד בהייטק, מתפלל שלוש פעמים ביום. התחתנתי איתו כי חשבתי שככה אמצא סוף סוף את השקט שאמא תמיד דיברה עליו.

אבל השקט הזה היה ריק. אליעזר היה איש טוב, אבל הלב שלי נשאר קפוא כמו אותו לילה בירושלים. היו לנו שני ילדים – יעקב ונעמה – והייתי אמא טובה, אבל משהו בי תמיד נשאר חסר.

לפני חמש שנים פגשתי את יונתן שוב במקרה – ברחוב יפו, ליד תחנת הרכבת הקלה. הוא היה עם גיטרה על הגב וחיוך עייף בעיניים. "מרים?" הוא שאל בקול שלא שמעתי שנים. הלב שלי דילג פעימה.

עמדנו שם דקות ארוכות בלי לדבר. בסוף הוא אמר: "אני עדיין מאמין באושר שלנו. את?"

לא ידעתי מה לענות לו. היו לי ילדים, בעל, חיים שלמים שבניתי בזהירות כמו מגדל קלפים שאסור לנשוף עליו חזק מדי.

מאז אותו מפגש התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: האם באמת כדאי להקריב את הלב למען שלום בית? האם אושר הוא משהו שמחכים לו בסבלנות או משהו שצריך להילחם עליו? ראיתי סביבי נשים רבות – חברות מהשכונה, אחיות של אליעזר – כולן חיות חיים "נכונים", אבל כמה מהן באמת מאושרות?

יום אחד, אחרי ריב קשה עם אליעזר על שטות יומיומית (מי ישטוף כלים), מצאתי את עצמי בוכה במטבח. נעמה הקטנה נכנסה וחיבקה אותי בשקט. "אמא," היא לחשה לי, "את שמחה?"

לא ידעתי מה לענות לה.

בערבים הייתי יוצאת לטייל לבד ברחובות ירושלים – מריחה את ריח הגשם על האבנים העתיקות, נזכרת בלילות השלג ההם עם יונתן. לפעמים הייתי פוגשת אותו שוב במקרה – תמיד עם אותה גיטרה ואותו מבט מלא תקווה.

"מרים," הוא אמר לי פעם אחת כשישבנו יחד על ספסל בגן סאקר, "האושר לא מגיע למי שמחכה לו בשקט בבית. צריך לצאת ולתפוס אותו בידיים חשופות, גם אם זה כואב." הסתכלתי עליו וראיתי כמה הוא השתנה – כמה החיים בישראל שחקו אותו, כמו ששחקו גם אותי.

אבל פחדתי לשבור הכול: המשפחה שלי, הילדים שלי, השם הטוב שלנו בשכונה.

השנים עברו ואני עדיין כאן – בין שני עולמות: בין המסורת לבין הלב שלי; בין הציפיות של כולם לבין הרצונות שלי; בין ירושלים המושלגת של הילדות לבין המציאות האפורה של החיים הבוגרים.

לפעמים אני חושבת: אולי סבתא אסתר צדקה – אולי באמת צריך לחכות בסבלנות עד שהאושר יבוא. אבל לפעמים נדמה לי שאם אחכה עוד קצת – הוא פשוט יעבור לידי ולא ישים לב אליי בכלל.

אז אני שואלת אתכם: האם באמת כדאי להמתין לאושר ולסמוך שהוא יבוא? או שאולי הגיע הזמן לקום ולהילחם עליו בעצמי?