מפגש בלתי צפוי באוטובוס: סיפורו של עייף אחד בתל אביב

"אם עוד מישהו יידחף אליי, אני פשוט אקרוס כאן על הרצפה," חשבתי לעצמי, כשעמדתי דחוסה בין עשרות אנשים באוטובוס קו 5. היד שלי התעקמה סביב המוט, הגב כאב, והראש שלי כבר לא הצליח להחזיק את כל המחשבות והעייפות. השעה הייתה שבע בערב, אחרי עוד יום עבודה ארוך במשרד עורכי הדין ברחוב אלנבי. אני, תמרה לוי, בת 34, גרה בדרום העיר – לא כי רציתי, אלא כי זה מה שיכולתי להרשות לעצמי.

"סליחה, את רוצה לשבת?" קול גברי קטע את זרם המחשבות שלי. הרמתי מבט וראיתי בחור בערך בגילי, עיניים כהות ועייפות לא פחות משלי. הוא קם ממקומו והצביע על הכיסא שלו.

"תודה," מלמלתי, מופתעת מהמחווה. התיישבתי בזהירות, מרגישה איך כל הגוף שלי שוקע לתוך המושב.

"יום קשה?" הוא שאל בחיוך עייף.

"אתה לא מתאר לעצמך," עניתי. "אני מרגישה שאני חיה רק כדי לעבוד ולשלם שכירות."

הוא צחק קצרות. "יונתן כהן," הציג את עצמו. "גם אני במרוץ הזה. רק שבמקום משרד, אני עובד בשיפוצים."

הסתכלתי עליו שוב – הבגדים שלו היו מוכתמים בצבע ואבק. פתאום הרגשתי טיפשה על התלונות שלי.

"לפחות אתה בונה משהו אמיתי," אמרתי.

"כן, אבל בסוף היום גם לי אין כוח לבנות לעצמי חיים," הוא ענה בשקט.

השתררה שתיקה. האוטובוס המשיך להתנדנד ברחובות תל אביב, ואנשים עלו וירדו. הרגשתי איך משהו בי נפתח – אולי זו העייפות, אולי זה המבט שלו, אולי זה פשוט הצורך לדבר עם מישהו שלא מכיר אותי באמת.

"אתה גר לבד?" שאלתי פתאום.

הוא הנהן. "ההורים שלי ברמת גן. אני כבר שנים מנסה להוכיח להם שאני יכול להסתדר לבד. אבא שלי רצה שאהיה רופא או עורך דין – כמוך כנראה. אבל אני… לא הצלחתי לעמוד בציפיות שלהם."

צחקתי במרירות. "גם אני לא עומדת בציפיות של ההורים שלי. הם רצו שאהיה נשואה עם ילדים עד גיל שלושים. במקום זה אני רווקה בדירה קטנה עם חתול שמסרב להפסיק לשרוט את הספה."

יונתן חייך חיוך עצוב. "לפחות יש לך חתול. לי אפילו זה אין."

האוטובוס נעצר בפתאומיות, ואישה מבוגרת כמעט נפלה עלינו. יונתן תפס אותה בעדינות והושיב אותה לידו.

"תודה לך, בחורצ'יק," היא אמרה לו בחיוך חם.

"אין בעד מה, גברת פרידמן," הוא ענה לה – מסתבר שהם מכירים.

"אתם זוג?" היא שאלה אותנו פתאום.

הסמקתי. "לא… רק הכרנו עכשיו."

"חבל," היא אמרה בטון של סבתא פולנייה טיפוסית. "אתם נראים מתאימים." יונתן צחק ואני גלגלתי עיניים.

כשירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, יונתן הציע שנלך יחד ברגל עד הבית שלי – הוא גר לא רחוק.

"תגידי," הוא פנה אליי פתאום, "את לא מרגישה לפעמים שהכול כאן הפוך? עובדים כל כך קשה בשביל כלום… ההורים שלנו הקריבו הכול כדי שנהיה פה, ואנחנו רק מנסים לשרוד."

נאנחתי. "כל הזמן. לפעמים אני חושבת לעזוב – לנסות מזלי באירופה או בארצות הברית. אבל אז אני נזכרת בסבתא שלי, שעלתה ממרוקו עם כלום בידיים ובנתה כאן חיים מאפס. איך אני יכולה לוותר על כל זה?"

יונתן שתק רגע ואז אמר: "גם סבא שלי הגיע לכאן אחרי השואה בלי משפחה בכלל. תמיד אמר לי: 'פה זה הבית שלך, תילחם עליו.' אבל מה זה אומר להילחם? לעבוד עד שנשבר הלב? להיות לבד בעיר ענקית?"

הגענו לפינת הרחוב שלי. עצרנו שם, מתחת לפנס רחוב מהבהב.

"תמרה," הוא אמר בשקט, "את יודעת… אולי אנחנו לא צריכים להילחם לבד. אולי אם נתחיל לדבר אחד עם השני – באמת לדבר – יהיה לנו קצת יותר קל."

עמדנו שם רגע בשתיקה. הרחוב היה ריק כמעט לגמרי, רק קולות של טלוויזיות מחלונות פתוחים וריח של גשם ראשון באוויר.

"אני לא יודעת אם זה מספיק," אמרתי לבסוף. "אבל אולי זו התחלה." הושטתי לו יד והוא לחץ אותה בחום.

באותו ערב, כשנכנסתי לדירה החשוכה שלי והחתול קפץ עליי בדרישה לאוכל, הרגשתי שמשהו בי השתנה – כאילו פתחתי חלון קטן בלב שלי לאפשרות חדשה.

מאז אותו ערב יונתן ואני נפגשנו עוד פעמים רבות – לפעמים סתם לשיחה קצרה בגינה הציבורית, לפעמים לטיול ארוך על חוף הים בלילה. דיברנו על הכול: על הפחדים שלנו, על החלומות שנשארו מאחור, על המשפחות שלנו שלא תמיד מבינות אותנו.

פעם אחת אפילו הבאתי אותו לארוחת שישי אצל ההורים שלי בבת ים. אמא שלי מיד שאלה אותו אם הוא מתפלל ואם יש לו עבודה "מסודרת", ואבא שלי בדק אם הוא יודע לשיר את כל השירים של שבת. יונתן ענה להם בכנות – לא תמיד מתפלל, העבודה שלו משתנה לפי העונה – אבל הוא שר איתם בקול רם את "שלום עליכם" וכולם חייכו.

בדרך חזרה הביתה הוא אמר לי: "את יודעת, המשפחה שלך מזכירה לי את שלי – מלאים דאגות וציפיות, אבל בסוף הם רק רוצים שתהיי מאושרת." הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי שגם אני רוצה שהוא יהיה חלק מהמשפחה שלי.

אבל החיים בישראל לא נותנים מנוחה – יוקר המחיה המשיך לטפס, העבודה במשרד הפכה תובענית יותר ויותר, ויונתן איבד פרויקט גדול בגלל קיצוצים בתקציב העירייה. מצאנו את עצמנו רבים יותר: על כסף, על עתיד משותף, על איפה נגור ואם בכלל נצליח להחזיק מעמד יחד בעיר הזאת שמרגישה לפעמים כמו אויב ולא כמו בית.

באחד הערבים הכי קשים שלנו ישבנו יחד במרפסת הקטנה שלי ושתקנו דקות ארוכות.

"אני מפחדת," לחשתי לבסוף. "מפחדת שלא נצליח כאן אף פעם." יונתן החזיק לי את היד ואמר: "גם אני מפחד. אבל אולי הפחד הזה הוא מה שמחזיק אותנו יחד – כי לפחות אנחנו לא לבד בו." הסתכלתי עליו וידעתי שהוא צודק.

אז הנה אני כותבת לכם עכשיו – תמרה לוי מתל אביב – ושואלת את עצמי: האם אפשר באמת למצוא בית במקום שכל כך קשה בו לחיות? האם האהבה שלנו תנצח את כל הפחדים והקשיים של היום-יום הישראלי?

מה אתם חושבים? האם גם לכם יצא להרגיש ככה – לבד בתוך ההמון? האם מצאתם דרך להתמודד עם הלחץ והבדידות בעיר הגדולה?