שלחתי את בניי למכולת – רק אחד חזר: סיפורה של אם מירושלים

"יעקב, דוד, תקפצו רגע למכולת ותביאו חלב ולחם, טוב?" קראתי מהמטבח, תוך כדי ערבוב המרק. הם הביטו בי בעיניים עייפות מהחום הירושלמי, אבל חייכו. "בסדר, אמא," ענה יעקב, הגדול מביניהם, בן 13. דוד, בן 10, כבר רץ לנעול סנדלים. לא חשבתי לרגע שמשהו רע יכול לקרות – הרי זו השכונה שלנו, כולם מכירים את כולם.

עברו עשרים דקות. המרק כבר היה מוכן, השולחן ערוך, אבל רק יעקב נכנס הביתה. הוא עמד בכניסה, נשען על הדלת, עיניו דומעות. "אמא… דוד לא איתי. הוא… הוא רץ קדימה, ואז… לא מצאתי אותו."

העולם שלי התכווץ לרגע אחד. "מה זאת אומרת לא מצאת אותו? איפה הייתם? למה לא נשארתם יחד?" צעקתי עליו בלי שליטה, הלב שלי דופק כמו תוף מלחמה. יעקב התחיל לבכות. "אני מצטער, אמא… הוא אמר שהוא רוצה להגיע ראשון… ניסיתי לרוץ אחריו… ואז לא ראיתי אותו יותר."

רצתי החוצה יחפה, צורחת את שמו של דוד ברחוב. השכנים יצאו מהבתים, כולם מכירים את דוד הקטן עם התלתלים והחיוך השובב. "מרים, מה קרה?" שאלה רבקה מהדירה ממול. "דוד נעלם!" צרחתי. תוך דקות כל השכונה הייתה על הרגליים – מחפשים בין המכוניות, בגינה הציבורית, אפילו במכולת עצמה.

התקשרתי למשטרה בידיים רועדות. "שלום, הילד שלי נעלם… בן עשר… קוראים לו דוד… בבקשה תעזרו לי!" הקול שלי נשבר. השוטר בצד השני ניסה להרגיע אותי: "גברת מרים, אנחנו בדרך. תישארי בבית למקרה שהוא יחזור." איך אפשר להישאר בבית כשאת מרגישה שהלב שלך מסתובב איפשהו לבד?

יעקב ישב בפינה ובכה חרש. רציתי לחבק אותו, אבל כל מה שיצא ממני היה כעס: "אמרתי לכם להישאר יחד! איך נתת לו ללכת לבד?" הוא לא ענה. רק הסתכל עליי בעיניים מלאות אשמה ופחד.

עברו שעות. המשטרה הגיעה, התחילו לשאול שאלות: "מתי ראית אותו לאחרונה? מה לבש? יש לו טלפון?" לא היה לו טלפון – תמיד אמרתי שהוא קטן מדי. עכשיו הצטערתי על כל החלטה קטנה שעשיתי כאמא.

בלילה ההוא לא עצמתי עין. כל רעש קטן בחוץ גרם לי לקפוץ לחלון בתקווה שזה דוד שחוזר. יעקב נרדם על הספה, מחבק את הכרית של אחיו הקטן.

בבוקר הגיעו עוד שוטרים – חיפושים מאורגנים, כלבים, מתנדבים מהשכונה. שמעון מהמכולת סיפר שראה את דוד נכנס לבד ויוצא עם שקית קטנה. "הוא חייך אליי ואמר שהוא ממהר הביתה," אמר שמעון בעצב.

התחילו שמועות בשכונה – אולי מישהו חטף אותו? אולי הלך לאיבוד? אולי מישהו פגע בו? כל תסריט עבר לי בראש כמו סרט אימה אינסופי.

בערב השני קיבלתי טלפון חסוי. קול גברי נמוך אמר: "אם את רוצה לראות את הבן שלך שוב – אל תערבי משטרה." הלב שלי כמעט נעצר. "מה אתה רוצה? בבקשה… תחזיר לי את הילד!" התחננתי. הקול ניתק.

המשטרה ניסתה להרגיע אותי – זו כנראה מתיחה אכזרית של מישהו מהשכונה או נערים משועממים. אבל אני ידעתי בלב שמשהו רע קרה.

יעקב הסתגר בחדרו ולא דיבר עם אף אחד. בלילה שמעתי אותו בוכה: "זה בגללי… זה בגללי…"

ביום השלישי הגיעה המשטרה עם בשורה – מצאו את דוד בתחנה המרכזית בירושלים. הוא היה מבולבל, רעב ומפוחד, אבל חי ושלם. רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק כל כך עד שכמעט נחנק.

"אמא… רציתי להפתיע אותך ולקנות לך פרחים מהמכולת השנייה," אמר בשקט. "אבל הלכתי לאיבוד… פחדתי לחזור כי חשבתי שתכעסי עליי."

חיבקתי אותו שוב ושוב, דמעות זולגות לי על הפנים. יעקב הצטרף אלינו לחיבוק משפחתי ארוך ומרפא.

בלילה ההוא ישבנו שלושתנו בסלון החשוך. יעקב לחש: "סליחה אמא… אני מבטיח לשמור עליו תמיד."

אני לא יודעת אם אי פעם אסלח לעצמי על אותן שעות של פחד ואשמה – האם יכולתי למנוע את זה? האם הייתי צריכה ללוות אותם בעצמי?

אבל דבר אחד למדתי: בישראל של היום, גם החלטות הכי פשוטות יכולות להפוך לסיוט – והלב של אמא לעולם לא ינוח באמת.

אולי אתם הייתם נוהגים אחרת? האם אפשר בכלל להגן על הילדים שלנו מכל סכנה?