בין שתי מדורות: סיפור על אובדן הקרבה עם אמא

"את לא מבינה אותי בכלל!" צעקתי, הדמעות כבר חונקות לי את הגרון, אבל אמא שלי רק עמדה שם, ידיים שלובות, עיניים קפואות. "אם היית מקשיבה, אולי היית יודעת למה אני לא מסוגלת לבוא לשבתות!"

היא לא ענתה. רק הפנתה את הגב, כאילו המילים שלי הן עוד רעש רקע בשכונה הרועשת שלנו בפתח תקווה. מאז אותו ערב, שלושה חודשים עברו. שלושה חודשים בהם לא שמעתי את הקול שלה, לא קיבלתי ממנה הודעה, אפילו לא שאלה אם אני חיה או מתה. יונתן, בעלי, מנסה כל ערב לשכנע אותי: "רחל, זו אמא שלך. אי אפשר להישאר ככה. את יודעת כמה היא מתגעגעת?"

אבל אני לא מסוגלת. משהו בי נשבר באותו לילה. אולי זו הדרך שבה היא תמיד מצפה ממני להיות הבת המושלמת – זו שמביאה נכדים כל שבת, זו שמבשלת בדיוק כמוה, זו שלא מתלוננת אף פעם על החיים בישראל, על יוקר המחיה, על הפקקים, על הצפיפות בדירה הקטנה שלנו. אמא שלי, מרים, תמיד אומרת: "פעם היה יותר קשה. אנחנו שרדנו מלחמות, עבדנו קשה. את מתפנקת."

אבל אני לא מפונקת. אני עייפה. עייפה מהמרדף אחרי משכורת שלא מספיקה לכלום, מהלחץ בעבודה בהייטק, מהציפיות הבלתי נגמרות להיות גם אמא מושלמת לשלושה ילדים קטנים וגם בת טובה להורים מזדקנים. והכי עייפה – מהתחושה שאני אף פעם לא מספיקה להיות מי שאני באמת.

יונתן נכנס לסלון, מחזיק את הטלפון ביד. "רחל, תראי מה היא שלחה בקבוצת המשפחה – תמונה של החמין שלה. היא רומזת לך." אני מחייכת חיוך עייף. "היא תמיד רומזת."

בערב, כשאני שוכבת במיטה והילדים כבר ישנים, אני נזכרת איך פעם היינו קרובות. איך הייתי מספרת לה הכל – על הילד הראשון שנשבר לי הלב בגללו בתיכון, על הפעם הראשונה שקיבלתי קידום בעבודה. אבל מאז שאבא נפטר, משהו השתנה בה. היא נהייתה קשוחה יותר, דורשת יותר קרבה אבל גם דוחה אותי כשאני מנסה להתקרב.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שביקרתי אותה – היא עמדה במטבח, מערבבת את הסיר הענק של המרק שלה. "את יודעת," היא אמרה בלי להסתכל עליי, "אם היית באה יותר, אולי הילדים שלך היו מרגישים יותר שייכים למשפחה."

"אמא," לחשתי, "אני עושה מה שאני יכולה." אבל זה אף פעם לא מספיק.

יום אחד, באמצע העבודה, אני מקבלת הודעה מאחותי הצעירה, שרה: "אמא לא מרגישה טוב. אולי תתקשרי אליה? היא שואלת עלייך." הלב שלי מתכווץ. אני רוצה להתקשר – באמת רוצה – אבל הידיים שלי רועדות. מה אגיד לה? איך אתחיל בכלל?

בערב אני יושבת עם יונתן במרפסת הקטנה שלנו. הוא לוקח לי את היד ואומר: "רחל, תני לה צ'אנס. אולי גם היא פגועה כמוך." אני שותקת. אולי הוא צודק.

למחרת בבוקר אני מתעוררת מוקדם מהרגיל. הילדים עדיין ישנים. אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייגת אליה. הצלצול נמשך ונמשך – ואז היא עונה.

"שלום?" הקול שלה חלש מהרגיל.

"אמא… זו אני."

שתיקה ארוכה.

"רחל?"

"כן… שמעתי שלא הרגשת טוב. רציתי לדעת מה שלומך." הלב שלי דופק כמו משוגע.

עוד שתיקה.

"אני בסדר," היא אומרת לבסוף בקור.

"אמא… אני מצטערת שלא התקשרתי קודם."

היא נאנחת. "את תמיד עסוקה."

"אני באמת עסוקה… אבל זה לא תירוץ."

פתאום הדמעות פורצות ממני בלי שליטה. "אני מתגעגעת אלייך, אמא. אבל קשה לי… קשה לי לעמוד בכל הציפיות שלך ממני."

אני שומעת אותה בוכה גם כן.

"גם לי קשה," היא לוחשת. "מאז שאבא שלך הלך… אני לבד פה בבית הזה. לפעמים אני כועסת עלייך כי קל לי יותר לכעוס מאשר להרגיש לבד."

אני בולעת רוק.

"אולי נתחיל מחדש?"

היא שותקת רגע ארוך ואז אומרת: "אולי ננסה." ואז מוסיפה: "תבואי לשבת? הילדים בטח גדלו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם." אני מחייכת דרך הדמעות.

"נבוא." אני מבטיחה.

בערב שישי אנחנו מגיעים אליה – יונתן מחזיק מגש עוגיות שהכנתי בעצמי (לא כמו שלה), הילדים מתרוצצים במסדרון הצר של הבניין הישן שבו גדלתי. אמא פותחת את הדלת – היא נראית קטנה יותר ממה שזכרתי, אבל החיבוק שלה חזק כמו פעם.

במהלך הארוחה יש רגעים של שתיקה מביכה, אבל גם צחוק אמיתי כשאורי הקטן שופך מרק על השולחן ואמא שלי ממהרת לנקות וממלמלת: "ככה זה עם ילדים…"

בסוף הערב היא לוקחת אותי הצידה למרפסת.

"רחל," היא אומרת בשקט, "אני לא תמיד יודעת איך להיות אמא שלך עכשיו כשאת כבר אמא בעצמך. לפעמים אני טועה." אני מסתכלת עליה ורואה בפעם הראשונה את הפחד בעיניים שלה – פחד לאבד אותי כמו שאיבדה את אבא.

"גם אני טועה הרבה," אני עונה לה בלחש.

אנחנו עומדות שם רגע ארוך בשקט.

כשאנחנו חוזרים הביתה באותו לילה, יונתן לוחש לי: "עשית צעד אמיץ היום."

אני חושבת לעצמי – למה כל כך קשה לנו לפעמים לדבר עם האנשים שהכי קרובים אלינו? למה דווקא המשפחה הופכת למקום שבו הכי קל להיפגע?

אולי כולנו רק רוצים שמישהו יראה אותנו באמת – גם אם אנחנו לא מושלמים.