כשהלב שלי נשבר פעמיים: איך בעלי שכח אותנו בשביל אחיו

"אתה שוב הולך אליהם?" שאלתי בקול חנוק, כשיעקב עמד בכניסה עם התיק על הכתף. הוא לא הביט בי. רק משך בכתפיים ואמר, "הם צריכים אותי, מרים. את יודעת כמה קשה להם מאז שדוד הלך."

הלב שלי התכווץ. דוד, אחיו של יעקב, נהרג בפיגוע לפני שנה. מאז, יעקב לא היה אותו אדם. הוא הפך לאב שני לילדים של דוד, לבעל של אשתו לשעבר, רחל, ולבן מסור להורים של דוד. ואני? אני נשארתי לבד עם שלושת הילדים שלנו, עם ארוחות ערב קרות ועם שקט צורם בבית.

"ומה איתנו?" לחשתי. "הילדים שלך מתגעגעים אליך. אני מתגעגעת אליך."

הוא שתק רגע ארוך מדי. "אני אחזור מאוחר," אמר וטרק את הדלת.

נשארתי לעמוד שם, מחזיקה את הדמעות שלא רציתי שהילדים יראו. שמעתי את נועה בוכה מהחדר שלה. היא בת תשע, ילדה רגישה, והיא מרגישה כל סדק בלב המשפחה שלנו. נכנסתי אליה, ליטפתי לה את הראש ולחשתי: "אבא אוהב אותך. הוא פשוט עוזר לדודה רחל עכשיו."

"אבל למה הוא לא עוזר לנו?" שאלה בקול קטן.

לא הייתה לי תשובה.

בערבים הייתי יושבת לבד במרפסת, שומעת את הרחוב הישראלי הרועש – ילדים משחקים בכדורגל, שכנה צועקת על הכלב שלה, אופנועים חולפים – ומרגישה זרה בבית שלי. כל כך רציתי לצעוק: מה איתי? מה עם המשפחה שלך?

התחלתי לקנא ברחל. היא קיבלה את הגבר שלי – לא מבחינה רומנטית, אבל מבחינת הנוכחות, התמיכה, הדאגה. היא התקשרה אליו לכל שטות: "יעקב, דוד הקטן חולה", "יעקב, המזגן התקלקל", "יעקב, ההורים שלך צריכים עזרה". והוא תמיד הלך.

פעם אחת ניסיתי לדבר איתו ברצינות. "יעקב, אני מבינה שאתה רוצה לעזור להם, אבל גם לנו קשה. אני לא יכולה להחזיק את הבית הזה לבד. הילדים צריכים אותך. אני צריכה אותך."

הוא הביט בי בעיניים עייפות. "מרים, הם איבדו הכול. אנחנו… אנחנו חזקים יותר. את חזקה יותר. אני סומך עלייך שתסתדרי."

"אבל אני לא מסתדרת!" צעקתי פתאום. "אני נשברת! אתה לא רואה אותי בכלל!"

הוא שתק. ואז קם ויצא מהבית.

התחלתי להרגיש שאני מאבדת אותו. כל יום הוא התרחק עוד קצת. הילדים הרגישו בזה – נועה הסתגרה בעצמה, אורי התחיל להפריע בבית הספר, תמר הקטנה חיפשה כל הזמן חיבוק.

אפילו ההורים שלי שמו לב. אמא שלי אמרה לי: "מרים'לה, אולי תדברי עם רב? אולי תנסי טיפול זוגי?"

אבל יעקב לא הסכים לשמוע על זה. "אין לי זמן לשטויות האלה," אמר בכעס.

יום אחד קיבלתי טלפון מהמורה של אורי: "מרים, אורי רב עם ילד אחר והכה אותו."

נסעתי לבית הספר בלב דופק. בדרך התקשרתי ליעקב – הוא לא ענה.

ישבתי מול המנהלת ואורי ישב לידי עם עיניים מושפלות.

"אמא," הוא לחש לי בדרך הביתה, "אבא כבר לא אוהב אותנו?"

הלב שלי נשבר בפעם המי יודע כמה.

בערב חיכיתי ליעקב עד שתיים בלילה. כשהגיע סוף סוף, עייף ומריח מסיגריות של אבא שלו, התפרצתי עליו: "אתה לא רואה מה קורה פה? הילדים שלנו מתפרקים! אורי הסתבך בבית הספר! נועה בוכה כל לילה! תמר שואלת איפה אבא! ואני… אני כבר לא יודעת מי אתה!"

הוא הביט בי במבט זר ואמר בשקט: "אני מצטער, מרים. אני פשוט לא יודע איך להיות בשני מקומות בו זמנית." ואז הוסיף בלחש: "אני מפחד שאם אעזוב אותם – הם יתמוטטו לגמרי."

"ומה איתנו? אתה לא מפחד שגם אנחנו נתמוטט?"

הוא שתק.

עברו שבועות כאלה – אני לבד בבית עם הילדים, הוא אצל רחל והוריו של דוד. לפעמים הייתי מתקשרת אליו רק כדי לשמוע את הקול שלו ולוודא שהוא עוד זוכר אותנו.

יום אחד נועה חלתה בחום גבוה. הייתי לבד בבית – יעקב שוב היה אצל רחל כי דוד הקטן נפל ושבר את היד.

ישבתי ליד מיטתה של נועה והחזקתי לה את היד הקטנה והחמה.

"אמא," היא לחשה לי פתאום, "אם אני אהיה חולה מאוד – אבא יבוא?"

לא ידעתי מה לענות לה.

בלילה ההוא בכיתי בשקט ליד המיטה שלה עד שנרדמתי.

למחרת בבוקר התקשרתי לרחל בעצבים: "אני מבקשת ממך – תני ליעקב קצת מרחב! גם לנו קשה! גם הילדים שלי צריכים אבא!"

רחל שתקה רגע ואז אמרה בשקט: "מרים, אני לא מבקשת ממנו לבוא. הוא בא כי הוא מרגיש חייב לדוד… ולי… ולילדים שלי." ואז הוסיפה: "אני יודעת שזה קשה לך. גם לי קשה לראות אותך ככה." ואז ניתקה.

הרגשתי פתאום חמלה כלפיה – גם היא איבדה הכול, גם היא לבד בלילות הארוכים האלה.

בערב ישבתי עם יעקב ודיברנו סוף סוף באמת – בלי צעקות ובלי האשמות.

"יעקב," אמרתי לו בעיניים דומעות, "אני מבינה שאתה רוצה להציל אותם – אבל אתה מאבד אותנו בדרך."

הוא החזיק לי את היד בפעם הראשונה מזה חודשים ואמר: "אני מצטער, מרים. אני באמת מצטער." ואז הוסיף: "אני מפחד שאם אפסיק להיות שם בשבילם – אני אאבד גם את עצמי."

"אבל אתה כבר איבדת אותנו כמעט לגמרי," לחשתי.

ישבנו ככה בשקט ארוך מאוד.

מאז אותו ערב משהו השתנה – לא בבת אחת, אבל לאט לאט יעקב התחיל לחזור הביתה מוקדם יותר, להיות יותר עם הילדים, לשאול אותי מה שלומי באמת ולהקשיב לתשובות שלי.

עדיין קשה לנו – עדיין יש ימים שהוא צריך לרוץ לעזור לרחל או להוריו של דוד – אבל עכשיו הוא גם כאן בשבילנו.

לפעמים אני שואלת את עצמי בלילות הארוכים: האם אפשר באמת לחלק את הלב בין שתי משפחות? האם אפשר להציל את כולם מבלי לאבד את עצמך?