אמא, את מפלצת!

"את מפלצת! אמא, את שומעת? מפלצת! כאלה כמוך לא צריכות להיות אמהות!" הצרחה של נועה פילחה את הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה. עמדתי מול הדלת הסגורה של החדר שלה, הלב שלי דופק כמו משוגע, הידיים רועדות. שמעתי אותה בוכה, צורחת לתוך הכרית. רציתי להיכנס, לחבק אותה, להסביר. אבל ידעתי שאין לי סיכוי. לא עכשיו.

איך הגענו לכאן? אני, רבקה לוי, בת 44, אם חד הורית, מורה לספרות בתיכון. תמיד חשבתי שאני אמא טובה. לא מושלמת, אבל משתדלת. מאז שנועה נולדה, אחרי שנים של טיפולי פוריות כושלים ונישואים שהתפרקו עוד לפני שהתחילו באמת, היא הייתה כל עולמי. גידלתי אותה לבד, בלי עזרה מאף אחד. עבדתי בשלוש עבודות כדי שלא יחסר לה כלום. תמיד אמרתי לה: "נועה'לה, את לא צריכה אף אחד חוץ מעצמך."

אבל נועה רצתה יותר. היא רצתה להיות כמו כולם. רצתה אבא, רצתה משפחה רגילה, רצתה חופש. כשהגיעה לגיל 16 התחילה להתרחק ממני. פתאום כל מה שאמרתי היה טיפשי, מיושן, לא רלוונטי. החברות שלה – מיכל, תמר, יעל – היו כל עולמה. הן היו יוצאות יחד למסיבות, חוזרות מאוחר בלילה, לפעמים שיכורות. ניסיתי להציב גבולות, אבל היא רק התרחקה יותר.

הכול התפוצץ לפני שבועיים. זה היה ערב שישי. הכנתי חמין, כמו כל שבוע – מסורת מהבית של אמא שלי, סבתא אסתר מירושלים. נועה נכנסה הביתה מאוחר מהרגיל, עם עיניים אדומות וריח של אלכוהול. "איפה היית?" שאלתי בקול שקט מדי.

"אצל חברים," היא ענתה ביובש.

"עם מי?"

"עם כולם." היא גלגלה עיניים.

"נועה, אני דואגת לך. את לא ילדה קטנה יותר. יש גבולות—"

"די! את לא מבינה כלום! את חיה בסרט! את חושבת שאפשר לסגור אותי בבית כמו איזה ילדה בת חמש?"

"אני רק רוצה לשמור עלייך…"

"לא ביקשתי! את חונקת אותי!"

היא טרקה את הדלת בחוזקה. באותו לילה לא ישנתי דקה.

ביום ראשון קיבלתי טלפון מהמורה שלה – רחל כהן – שנועה הבריזה מבית הספר כבר שלושה ימים ברצף. הלב שלי צנח לתחתונים. התקשרתי אליה שוב ושוב – היא לא ענתה.

בערב היא חזרה הביתה עם בחור שלא הכרתי. גבוה, כהה עור, עם קעקועים על הידיים. "זה דניאל," היא אמרה בקור רוח.

"שלום," מלמלתי.

"אנחנו הולכים לחדר שלי," היא אמרה וטרקה שוב את הדלת.

עמדתי במטבח והרגשתי איך העולם שלי מתפורר. התקשרתי לאחותי, שרה. "אני לא יודעת מה לעשות," לחשתי לה.

"תני לה מרחב," שרה אמרה. "אל תלחצי עליה יותר מדי."

אבל איך אפשר? איך אפשר לראות את הילדה שלך מתרסקת ולא לעשות כלום?

בלילה ההוא חיכיתי עד שדניאל יצא מהחדר שלה ויצא מהבית. נכנסתי בשקט לחדר שלה. היא שכבה במיטה עם הגב אליי.

"נועה'לה…"

"מה את רוצה?"

"אני דואגת לך. אני רק רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך. תמיד."

היא לא ענתה.

למחרת קיבלתי טלפון מהמשטרה – תפסו את נועה ודניאל מעשנים גראס בגינה הציבורית ליד הבית שלנו. הלב שלי נשבר לרסיסים.

כשהבאתי אותה הביתה מהתחנה היא לא הפסיקה לצעוק עליי: "את אשמה! אם היית נותנת לי לחיות כמו בן אדם זה לא היה קורה! את חונקת אותי! את מפלצת! כאלה כמוך לא צריכות להיות אמהות!"

עמדתי שם, מול הילדה שלי, ולא ידעתי מה לומר.

בלילה ההוא בכיתי בשקט במיטה שלי. נזכרתי איך הייתי בגילה – ילדה ביישנית מירושלים, מפחדת מהצל של עצמה, חולמת על חיים אחרים. נזכרתי איך אמא שלי הייתה צועקת עליי כשחזרתי מאוחר מדי מהספרייה: "רבקה'לה, מה יגידו השכנים?"

רציתי להיות אמא אחרת. רציתי לתת לנועה חופש שלא היה לי אף פעם. אבל אולי הלכתי רחוק מדי?

בימים שאחרי זה ניסיתי לדבר איתה שוב ושוב – כלום לא עזר. היא הסתגרה בחדר שלה, יצאה רק כדי ללכת לבית הספר (לפעמים), כמעט לא דיברה איתי בכלל.

יום אחד מצאתי פתק על השולחן: "אל תחפשי אותי." הלב שלי נעצר.

התקשרתי לכל החברות שלה – אף אחת לא ידעה איפה היא. התקשרתי לדניאל – הוא אמר שהיא לא איתו.

עברו שלושה ימים עד שחזרה הביתה – עייפה, רעבה, עם עיניים נפוחות מבכי.

"איפה היית?" שאלתי בקול רועד.

"לא משנה," היא לחשה.

חיבקתי אותה חזק והיא התחילה לבכות שוב.

"אני מצטערת," היא אמרה בשקט.

"גם אני," לחשתי לה בחזרה.

מאז אנחנו מנסות לבנות מחדש את הקשר שלנו – צעד אחרי צעד, בזהירות של מי שכבר נשרף פעם אחת יותר מדי חזק.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם באמת טעיתי כל כך? האם אפשר להיות אמא טובה במדינה שכל כך קשה לגדל בה ילדים? אולי פשוט אי אפשר לנצח?