כשהחתונה נשארת בגדר חלום: סיפורה של מרים

"מרים, את שוב חוזרת הביתה לבד?" קול אמא שלי חודר דרך הטלפון, חותך את הדממה של הדירה השכורה שלי ברחוב בן יהודה. אני שומעת את הדאגה שלה, את האכזבה שהיא מנסה להסתיר. "כן, אמא. היה לי יום ארוך במשרד. אני עייפה." אני עונה, מנסה להישמע אדישה, אבל בפנים משהו בי נשבר שוב.

אני בת 36, עורכת דין במשרד יוקרתי בתל אביב. כל בוקר אני מתעוררת מוקדם, לובשת את החליפה המחויטת שלי, ויוצאת אל הרחוב הסואן. כולם מסביבי נראים עסוקים, ממהרים לאן שהוא. אבל אני מרגישה תקועה. כל החברות שלי כבר נשואות, חלקן עם ילדים. הן שולחות לי תמונות של עוגות יום הולדת קטנות, של טיולים משפחתיים בשבת. ואני? אני שולחת להן תמונות של קפה עם קצף בצורת לב, או של שקיעה מהמרפסת.

"מרים, את לא רוצה ילדים?" שואלת אותי רחל, חברה מהעבודה, בזמן שאנחנו עומדות בתור לקפה. "ברור שאני רוצה," אני עונה לה, "אבל איפה אני אמצא מישהו נורמלי בעיר הזאת? כולם רק מחפשים סטוצים או מפחדים ממחויבות." רחל מחייכת בעצב. היא נשואה כבר עשר שנים, אבל לא תמיד נראית מאושרת.

בערב אני פותחת את האפליקציה להיכרויות. עוד תמונה של בחור עם כלב. עוד אחד שמצטלם עם גיטרה. אני גוללת, מתלבטת אם לשלוח הודעה. "שלום, אני מרים. אשמח להכיר." לפעמים הם עונים, לפעמים לא. לפעמים יש דייט, לרוב הוא נגמר באכזבה.

לפני שבועיים יצאתי עם אליעזר, רופא מנתח מבית החולים איכילוב. הוא היה חכם, מצחיק, אפילו קצת ביישן. דיברנו על הכל – על פוליטיקה, על יהדות, על החלום לעזוב יום אחד את תל אביב ולעבור לגליל. הרגשתי שיש בינינו משהו אמיתי. אחרי הדייט הוא שלח הודעה: "היה לי כיף, אבל אני לא בטוח שאני מוכן לקשר רציני כרגע."

אני יושבת על הספה ומביטה בתקרה. למה זה כל כך קשה? למה כל גבר שאני פוגשת בורח ברגע שמדברים על עתיד? אמא שלי אומרת שזה בגלל שאני חזקה מדי, עצמאית מדי. "גברים מפחדים מנשים כמוך," היא אומרת לי שוב ושוב. "פעם נשים היו יותר צנועות."

אבל אני לא רוצה להיות צנועה. עבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי. אני גאה בעצמי – אבל הלב שלי בודד.

בערב שבת אני נוסעת להורים שלי ברמת גן. אבא שלי פותח לי את הדלת בחיוך גדול: "מרים'לה! סוף סוף באת!" אמא כבר עומדת במטבח עם סיר מרק עוף רותח. "שבי, תספרי לנו מה חדש," היא אומרת ומביטה בי בעיניים בוחנות.

אני מספרת להם על העבודה, על התיק החדש שקיבלתי. הם מקשיבים בנימוס, אבל ברור לי שזה לא מה שמעניין אותם באמת.

"נו," אמא מתחילה שוב, "פגשת מישהו? אולי תנסי את הבן של רבקה מהשכונה? הוא חזר עכשיו מהודו." אני מגחכת: "אמא, הוא צעיר ממני בשבע שנים!"

"אז מה? העיקר שתתחילי לזוז! הזמן עובר!"

אני מרגישה איך הדמעות חונקות אותי. "אמא, זה לא כזה פשוט! את חושבת שאני לא רוצה? את חושבת שאני לא מנסה?"

אבא שותק. הוא תמיד שותק כשאנחנו רבות.

בלילה אני שוכבת במיטה הישנה שלי בחדר הילדות ומביטה בתקרה המנוקדת זוהר שהדבקתי בגיל 12. פעם חלמתי להיות סופרת. אחר כך רציתי להיות עורכת דין – ולשנות את העולם. היום אני רק רוצה שיהיה לי למי להכין קפה בבוקר.

בשבת בבוקר אני הולכת לבית הכנסת עם אמא. הנשים המבוגרות מסתכלות עליי ברחמים גלוי. "מרים'לה, איך את?" שואלת אותי שרה מהשכונה. "עוד מעט תמצאי מישהו טוב בעזרת השם!" היא לוחשת לי ומניחה יד חמה על הכתף שלי.

אני מחייכת בנימוס, אבל בפנים אני צורחת.

בערב אני חוזרת לדירה שלי בתל אביב. הרחוב מלא צעירים – זוגות יד ביד, קבוצות צוחקות בבתי קפה. אני עולה במדרגות ונכנסת לדירה השקטה שלי.

אני מדליקה את האור במטבח ומוצאת פתק קטן שהשארתי לעצמי: "אל תשכחי לחלום." אני מחייכת בעצב.

למחרת בעבודה יש ישיבת צוות חשובה. אני מציגה פרויקט גדול שעמלתי עליו חודשים. כולם מוחאים כפיים – אפילו המנכ"ל מחמיא לי אישית.

אבל כשאני חוזרת הביתה בערב – ההצלחה מרגישה ריקה.

בערב מתקשרת אליי אחותי הצעירה, דבורה. היא נשואה כבר חמש שנים ויש לה שני ילדים קטנים. "מרים, למה שלא תבואי אלינו לשבת? הילדים מתגעגעים אלייך!"

אני מסכימה לבוא.

בשבת בבוקר דבורה ואני יושבות במרפסת עם קפה ועוגה. "את יודעת," היא אומרת לי בשקט, "לפעמים גם לי קשה בזוגיות. זה לא תמיד כמו שזה נראה מבחוץ." היא מסתכלת עליי בעיניים טובות.

"אבל לפחות יש לך מישהו," אני לוחשת.

"נכון," היא עונה, "אבל גם לבד יש יתרונות. את חופשיה לעשות מה שאת רוצה – ואני לפעמים מקנאה בך על זה."

אני מחייכת אליה – אבל הלב שלי עדיין כואב.

בערב אני חוזרת לתל אביב ומחליטה לנסות שוב – להאמין שאולי מחר אפגוש מישהו שירצה אותי כמו שאני.

לפני השינה אני מביטה במראה ושואלת את עצמי: האם באמת אפשר להיות מאושרת לבד? או שאולי הגיע הזמן לוותר קצת – על הגאווה, על העצמאות – ולפתוח את הלב?

אולי יום אחד גם לי תהיה משפחה משלי.