הקלטה אחרונה: הסיפור של אריאלה

"את לא שווה כלום. את רק עול. את אפילו לא מסוגלת לקום מהמיטה!" דניאל צעק עליי, קולו רועד מכעס, בעודו עומד בפתח החדר שלי. הילדים שלי, יונתן ויעל, ישבו בפינת הסלון, עיניהם מושפלות. שמעתי את יעל לוחשת לאחיה: "אולי אמא תרגיש טוב יותר מחר?" אבל אני ידעתי את האמת – מחר לא יהיה טוב יותר.

אני אריאלה, בת 39, פעם הייתי מורה לספרות בתיכון בירושלים. החיים שלי היו רגילים – עד שהמחלה נכנסה אליהם כמו סערה. סרטן לבלב. מהרגע הראשון דניאל לא הסתיר את האכזבה שלו ממני. "מה עכשיו? מי יטפל בילדים? מי יבשל?" הוא שאל, כאילו המחלה שלי היא פגם באופי ולא בגוף.

בהתחלה עוד ניסיתי להילחם – עבור עצמי, עבור הילדים. אבל ככל שהמחלה התקדמה, כך גם דניאל הפך קשה יותר. הוא הפסיק לדבר איתי בנימוס, הפסיק להביא לי תרופות בזמן. "אם את לא יכולה לתפקד – למה את פה בכלל?" הוא אמר יום אחד, כשניסיתי לבקש ממנו לעזור לי לקום מהמיטה.

התחלתי להקליט. לא ידעתי למה – אולי כדי שיהיה לי הוכחה, אולי כדי שלא ישכחו אותי. בלילות, כשהכאב היה בלתי נסבל, הייתי לוחשת לטלפון: "יונתן, יעל – אני אוהבת אתכם. אל תאמינו למה שאבא אומר עליי." לפעמים דניאל היה נכנס באמצע ההקלטה, צועק: "את מדברת לעצמך? את משוגעת!"

המשפחה שלי – אמא שלי, רבקה, ואחותי מיכל – ניסו לעזור. "תבואי אלינו," התחננה מיכל. אבל דניאל לא הסכים. "הילדים נשארים איתי," הוא אמר בבית המשפט. "אמא שלהם לא מתפקדת." השופטת הביטה בי בעיניים עייפות. "גברת כהן, האם את מסוגלת לטפל בילדייך?" רציתי לצעוק: אני אמא שלהם! אני אוהבת אותם! אבל הגוף שלי בגד בי.

שלוש שנים של מאבקי משמורת. שלוש שנים של בדיקות רפואיות, חקירות רווחה, עורכי דין שמדברים עליי כאילו אני לא קיימת. דניאל ידע בדיוק מה לומר: "היא מסוכנת לילדים. היא מדוכאת. היא לא יציבה." אף אחד לא שאל את יונתן ויעל מה הם רוצים.

יום אחד שמעתי את יעל בוכה בלילה. נכנסתי לחדר שלה בקושי רב. היא חיבקה אותי חזק ולחשה: "אמא, למה אבא אומר שאת רעה? למה הוא אומר שאת אשמה שאנחנו עצובים?" לא היו לי תשובות. רק דמעות.

בוקר אחד דניאל הודיע: "אני לוקח את הילדים אליי לתמיד. את לא תראי אותם יותר." ניסיתי להילחם – אבל הגוף שלי כבר לא עמד בזה. התקשרתי לעורכת הדין שלי, שרה לוי. היא אמרה: "אריאלה, המצב קשה. בלי מסמכים רפואיים שמראים שאת משתפרת – אין לך סיכוי."

בלילות הייתי שומעת את דניאל מדבר עם חברים שלו בטלפון: "היא רק עול על כולם. הילדים צריכים אמא בריאה." לפעמים הוא היה שוכח לסגור את הדלת והילדים שמעו הכול.

התחלתי להקליט גם אותו – כל מילה פוגענית, כל קללה, כל רגע שבו הוא התעלם מהילדים או צעק עליהם בגללי. רציתי שיהיה להם משהו ביד אם יום אחד ירצו לדעת את האמת.

יום אחד יונתן שאל אותי: "אמא, למה את לא נלחמת יותר?" הסתכלתי לו בעיניים ועניתי: "אני נלחמת כל יום בשבילך ובשביל יעל. אבל לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק להילחם ולהתחיל להגן בדרכים אחרות." הוא לא הבין אז – אולי יבין בעתיד.

בערב האחרון שלי בבית כתבתי מכתב לילדים והשארתי להם דיסק און קי עם כל ההקלטות. "אם אי פעם תרגישו לבד או תחשבו שאמא שלכם לא אהבה אתכם – תשמעו אותי," כתבתי להם.

באותו לילה שמעתי את דניאל שוב צועק: "את חסרת ערך! אפילו הילדים רואים שאת כישלון!" עצמתי עיניים ודמיינתי עולם שבו הם יגדלו בלי הפחד הזה.

בבוקר קמתי והרגשתי שזו הפעם האחרונה שאני מסוגלת לקום מהמיטה. התקשרתי למיכל וביקשתי שתבוא לקחת אותי לבית החולים. היא הגיעה תוך חצי שעה, חיבקה אותי חזק ואמרה: "את לא לבד." דניאל עמד בצד ולא אמר מילה.

בבית החולים הרופאים אמרו שאין הרבה מה לעשות. מיכל ישבה לידי והחזיקה לי את היד. "עשית הכול בשבילם," היא לחשה לי.

בלילה האחרון שלי הקלטתי הודעה אחרונה: "יונתן ויעל שלי – אני אוהבת אתכם יותר מהכול. אל תאמינו לשקרים שאומרים עליי או עליכם. תהיו אמיצים ותזכרו תמיד מי אתם."

אני יודעת שהסיפור שלי קשה לקריאה – אבל הוא אמיתי מדי עבור הרבה נשים בישראל. האם צדק באמת קיים במדינה שלנו? האם ילדים באמת נשמעים בבתי המשפט? האם אמא חולה היא באמת פחות אמא?

אולי יום אחד מישהו יקשיב להקלטות שלי וישאל: למה זה קרה? למה אף אחד לא עצר אותו בזמן?