בין הצללים: סיפורו של איתן בן-דוד

"תחזיר לי את הבן שלי! אני מתחננת, איתן! תן לי אותו, אני אתן לך כל מה שתרצה!" מרים עמדה בפתח הדלת, עיניה אדומות מדמעות, קולה רועד. היא אחזה בידו של יונתן הקטן, והוא הביט בי במבט מבולבל, חצי ישן. הלב שלי התכווץ. "מרים, מספיק. זה לא הזמן. תני לו לישון כאן הלילה, בבקשה," לחשתי, מנסה להסתיר את הרעד בקולי.

הגשם הכה בחלון. תל אביב בערה באורות רחוקים, ואני עמדתי באמצע הסלון הדל שלי, בין שתי אהבות – האישה שפעם הייתה כל עולמי, והילד שהוא כל מה שנשאר לי. "איתן, אתה לא מבין! אבא שלי כבר סידר לנו דירה בירושלים. שם יהיה לי קל יותר להתחיל מחדש. תן לי לקחת אותו איתי. אתה עוד צעיר – תוכל להקים משפחה חדשה!" היא ניסתה לשכנע אותי, כאילו הילד שלנו הוא חפץ שאפשר להעביר מיד ליד.

"יונתן הוא לא מזוודה!" צעקתי פתאום. השכנים בטח שמעו. "הוא הבן שלי! אני לא אוותר עליו!"

מרים פרצה בבכי. היא נפלה על הספה, ראשה בין ידיה. יונתן התקרב אליי, חיבק אותי חזק. "אבא, למה אמא בוכה?" שאל בקול קטן. לא ידעתי מה לומר.

מאותו לילה הכול השתנה. מרים עזבה לירושלים עם הוריה, ואני נשארתי לבד בדירה השכורה בדרום תל אביב. כל בוקר הייתי קם מוקדם, מכין ליונתן כריך לבית הספר – לחם שחור עם שוקולד, כמו שהוא אוהב – ומלווה אותו עד השער. אחר כך הייתי רץ לעבודה במוקד שירות לקוחות של חברת תקשורת. המשכורת בקושי הספיקה לשכירות ולמזון.

בערבים הייתי יושב מול ערימת מסמכים – מכתבים מעורכי דין, זימונים לבית המשפט לענייני משפחה. מרים דרשה משמורת מלאה. היא טענה שאני לא יציב כלכלית, שאין לי משפחה תומכת (ההורים שלי נפטרו מזמן), ושעדיף ליונתן לגדול איתה ועם סבא וסבתא בירושלים.

הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. כל חבריי מהצבא התרחקו – הם לא ידעו איך להתמודד עם הגבר הגרוש והעצוב שהפכתי להיות. אפילו אחי הצעיר, דניאל, התקשה לדבר איתי. "איתן, אולי באמת תוותר? תן למרים לגדל אותו בשקט. אתה עוד תמצא אישה חדשה…" הוא אמר לי פעם אחת בטלפון.

"אני לא מוותר על הבן שלי!" צרחתי עליו וניתקתי.

בלילות הייתי שוכב במיטה ומקשיב לנשימות של יונתן בחדר הסמוך. פחדתי מהרגע שבו אצטרך להיפרד ממנו. פחדתי מהבדידות שתישאר אחרי שילך.

יום אחד קיבלתי טלפון מעורכת הדין שלי, רחל לוי. "איתן, יש דיון בעוד שבועיים. תתכונן – מרים מביאה עדים מהמשפחה שלה. הם ינסו להוכיח שאתה לא מסוגל לגדל את יונתן לבד." רעדתי כולי.

בדיון בבית המשפט הכול היה קר ומנוכר. השופטת, דבורה כהן, הביטה בי בעיניים עייפות. מרים ישבה בצד השני של האולם, מוקפת בהוריה ובאחותה רבקה. אני הייתי לבד.

"מר בן-דוד," פנתה אליי השופטת, "מדוע לדעתך טובת הילד מחייבת להישאר אצלך?"

בלעתי רוק. "כי אני אוהב אותו יותר מהכול בעולם," אמרתי בשקט. "כי הוא צריך לדעת שגם אבא יכול להיות בית. כי אני לא רוצה שהוא ירגיש נטוש כמו שאני הרגשתי כשההורים שלי מתו בתאונה." הקול שלי נשבר.

מרים פרצה בבכי נוסף. "הוא לא יציב! הוא בקושי מתפרנס! איך הוא יגדל ילד לבד?"

השופטת שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "אני ממנה עובדת סוציאלית שתבדוק את המצב בבית של שניכם ותמליץ לבית המשפט."

יצאנו מהאולם בשתיקה כבדה. ברחוב חיכתה לי הפקחית העירונית עם דוח על חניה לא חוקית – עוד 250 שקל שאין לי מאיפה לשלם.

באותו ערב יונתן שאל אותי: "אבא, למה אני צריך לבחור איפה לגור? למה אי אפשר פשוט להיות כולנו ביחד?"

לא ידעתי מה לענות לו.

עברו שבועיים מתוחים עד שהגיעה העובדת הסוציאלית, שרה פרידמן. היא נכנסה לדירה שלי עם פנקס ורשמה הכול: כמה צעצועים יש ליונתן, אם יש אוכל במקרר, אם יש לו מיטה מסודרת.

"אתה מרגיש שיש לך מספיק תמיכה?" שאלה אותי.

"אין לי אף אחד חוץ ממנו," עניתי בכנות.

שרה הנהנה וכתבה משהו בפנקס.

בלילה ההוא חלמתי שאני מאבד את יונתן בתוך המון אנשים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. התעוררתי שטוף זיעה.

כעבור חודש הגיע פסק הדין: משמורת משותפת – שבוע אצל מרים בירושלים, שבוע אצלי בתל אביב. הרגשתי הקלה עצומה אבל גם כאב חד בלב – ידעתי שכל פרידה תהיה כמו קריעת ים סוף קטנה בתוכי.

בשבת הראשונה שבה יונתן היה אצל מרים, הדירה הייתה שקטה מדי. הסתובבתי בין החדרים כמו צל של עצמי. ניסיתי לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה – כלום לא עזר.

בערב התקשרה אליי אמא של מרים: "איתן, יונתן בוכה ורוצה לדבר איתך." שמעתי אותו בוכה ברקע: "אבא… תחזור…"

הלב שלי נשבר שוב ושוב.

עברו חודשים ארוכים של נדודים בין ערים, בין רגשות אשם לתקווה חדשה. למדתי לבשל קציצות כמו שסבתא אסתר הייתה עושה פעם בשבתות בירושלים; למדתי להקשיב ליונתן כשהוא מספר על החברים החדשים שלו; למדתי לבכות בלילות ולחייך בבקרים.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם החברה הישראלית באמת מבינה מה עובר על אב גרוש שנלחם על הילד שלו? האם יש מקום בלב שלנו גם לאבות כמוני?

ואתם – הייתם נלחמים כמוני? הייתם מוותרים או ממשיכים להיאבק?