אמא בוכה כי אני לא נותן לה לדאוג לי: איך הדאגה שלה פוגעת בשתינו

"תמר, למה את לא עונה לי? את יודעת כמה אני דואגת!" הקול של אמא שלי, מרים, רועד מהצד השני של הדלת. אני יושבת על המיטה בחדר שלי, הדמעות חונקות לי את הגרון. אני בת עשרים ושתיים, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, ועדיין מרגישה כמו ילדה בת חמש שכל צעד שלה נבדק בזכוכית מגדלת.

"אמא, אני בסדר! אני רק צריכה קצת שקט!" אני עונה בקול חנוק. היא לא מבינה. היא אף פעם לא מבינה. כל חיי היא עטפה אותי בצמר גפן – בחרה לי בגדים, קבעה עם מי אני אפגש, אפילו כשהייתי בתיכון היא הייתה מתקשרת למורות לבדוק אם הכנתי שיעורים. כל החברות שלי היו צוחקות עליי, אבל אני רק רציתי להיעלם.

הפעם הראשונה שהרגשתי באמת מושפלת הייתה בכיתה י'. הייתי אמורה להופיע בנבחרת הריקוד של בית הספר. ברגע האחרון, אמא הופיעה באולם עם מגש עוגיות – "שתהיה לך אנרגיה, מתוקה שלי!" היא קראה בקול רם מול כל החברים. כולם צחקו. אני רציתי לבכות.

אבל זה לא נגמר שם. כשהתגייסתי לצבא, אמא התקשרה למפקדת שלי – כן, התקשרה ממש – כדי לוודא שאני מקבלת מספיק אוכל ושלא נותנים לי תורנויות לילה. המפקדת קראה לי לשיחה: "תגידי, תמר, את ילדה גדולה או שצריך לשלוח אותך לגן?"

באותו לילה בכיתי בשירותים. רציתי לצעוק עליה, להגיד לה שתפסיק, אבל לא העזתי. היא תמיד אומרת: "אני רק רוצה שתהיי מאושרת. את כל עולמי."

עכשיו, כשאני גרה בדירה שכורה עם שותפה – יעל – אמא עדיין מגיעה כל יום שישי עם סירים מלאים אוכל. "שתאכלי כמו שצריך," היא אומרת ומסדרת לי את הארון. יעל מרימה גבה: "תמר, אולי תבקשי ממנה להפסיק? זה כבר לא נעים." אבל איך אפשר? כל פעם שאני מנסה להציב גבול, אמא בוכה.

יום אחד, אחרי עוד ריב מתיש, היא התפרצה: "את לא מבינה כמה קשה לי! את כל מה שיש לי! אבא שלך עזב כשהיית קטנה, נשארנו רק שתינו. אם לא אדאג לך – מי ידאג?"

נשארתי בלי מילים. פתאום ראיתי אותה – לא כאמא החונקת והשתלטנית, אלא כאישה בודדה שמפחדת להישאר לבד. אבל עדיין – מה איתי? מתי יהיה לי מקום לנשום?

בערב שישי האחרון זה התפוצץ. ישבנו סביב השולחן – אני, אמא וסבתא אסתר. אמא התחילה לשאול אותי שאלות חודרניות: "את בטוחה שיעל לא מנצלת אותך? למה את יוצאת כל כך הרבה? אולי כדאי שתתחילי לחשוב על חתונה?"

"די!" צעקתי פתאום. "אני לא ילדה! תני לי לחיות!"

היא שתקה רגע ואז התחילה לבכות. סבתא אסתר ניסתה להרגיע: "מרים, תני לתמר לגדול. גם את היית צריכה חופש מאמא שלך." אמא רק ניגבה דמעות ואמרה: "אני לא יודעת איך להיות אחרת."

באותו לילה קיבלתי ממנה הודעה: "סליחה אם פגעתי בך. אני פשוט אוהבת אותך יותר מדי." הלב שלי נשבר.

למחרת הלכתי אליה הביתה. ישבנו בסלון השקט, רק קולות של ילדים משחקים בחוץ נשמעו מהרחוב.

"אמא," אמרתי בשקט, "אני יודעת שאת דואגת לי כי את אוהבת אותי. אבל הדאגה הזאת חונקת אותי. אני צריכה שתסמכי עליי שאדע לדאוג לעצמי."

היא הסתכלה עליי בעיניים אדומות: "אני מפחדת שתתרחקי ממני אם אשחרר. את כל מה שיש לי בעולם הזה."

"אבל אם לא תשחררי – באמת אתרחק," לחשתי.

היא שתקה ארוכות ואז אמרה: "אני אנסה. באמת שאנסה."

עברו שבועות מאז אותו ערב. לפעמים היא מצליחה לתת לי מרחב, לפעמים שוב מתקשרת עשר פעמים ביום. אני לומדת להציב גבולות – לפעמים מצליחה, לפעמים נשברת ומרימה לה טלפון בעצמי.

אבל משהו השתנה בינינו. יש יותר שקט, פחות בכי. אנחנו לומדות להיות שתיים – לא אחת.

לפעמים אני חושבת: האם אפשר באמת להשתחרר מהעבר של ההורים שלנו? האם אפשר לאהוב בלי לחנוק?

מה אתם חושבים? האם גם אצלכם במשפחה יש דאגה שהופכת למחנק?