היכן אתה מסתתר?

"לאן נעלמו המפתחות?" שאלתי בקול רם, כמעט בצעקה, כשעמדתי מול הדלת הסגורה של דירתי ברחוב עזה בירושלים. ידי רעדו, לא מקור ולא מקור, אלא מהכעס שעלה בי. שוב אני מאחרת לפגישה עם בתי, תמר, ושוב אני מרגישה כמו ילדה קטנה שאיבדה משהו חשוב. "אמא, את שוב מחפשת משהו?" קולה של תמר נשמע מהטלפון, מלא דאגה ועצבנות. "כן, המפתחות… וגם הכפפות. וגם… אני לא מוצאת את הקופסה עם החוטים שלי." שמעתי אותה נושפת. "אמא, אולי הגיע הזמן שתתחילי לרשום איפה את שמה דברים. זה לא נורא לשכוח לפעמים." אבל זה לא היה "לפעמים". זה היה כמעט כל יום.

בהתחלה האשמתי את עצמי. הרי אני כבר לא צעירה. מאז שנפטר יצחק שלי, הבית הפך שקט מדי, גדול מדי, והזיכרון שלי – קצר מדי. אבל כשהקופסה עם החוטים נעלמה – קופסה ישנה שקיבלתי מאמא שלי, רחל, עוד בפולין – הרגשתי שמשהו אחר קורה כאן. לא ייתכן ששכחתי איפה שמתי אותה. היא תמיד עמדה על המדף מעל השידה.

בערב, כשישבתי לבד בסלון, שמעתי רעש קל מהמטבח. "מי שם?" קראתי. אף אחד לא ענה. הלב שלי דפק מהר. אולי זה רק הרוח? או אולי שוב השכנים מלמעלה? אבל אז ראיתי את דניאל, הנכד שלי בן ה-16, יוצא מהמטבח עם מבט אשם בעיניים. "מה אתה עושה כאן כל כך מאוחר?" שאלתי אותו.

"באתי לבדוק אם את צריכה עזרה," הוא מלמל והביט ברצפה.

"דניאל, אתה יודע משהו על הדברים שנעלמים לי?"

הוא שתק רגע ארוך מדי. "לא… אולי שכחת איפה שמת אותם."

משהו בקול שלו לא היה משכנע. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. התהפכתי מצד לצד במיטה, מנסה להיזכר אם באמת אני זו ששוכחת – או שמישהו מנסה להסתיר ממני משהו.

למחרת בבוקר התקשרה אליי אחותי הצעירה, שרה. "מרים, תמר סיפרה לי שאת שוכחת דברים. אולי כדאי שתלכי לרופא?"

"אני לא משוגעת!" צעקתי עליה. "אני יודעת בדיוק מה קורה כאן! מישהו לוקח לי דברים!"

שרה נאנחה. "אולי את פשוט בודדה מדי. מאז שיצחק הלך… את יודעת, זה קשה לכולנו."

"אני לא בודדה!" שיקרתי לה ולי.

באותו יום החלטתי לבדוק בעצמי מה קורה בבית שלי. התחלתי לעקוב אחרי כל צעד של דניאל כשהוא בא לבקר אחרי בית הספר. ראיתי איך הוא נכנס לחדר שלי בלי לדפוק, איך הוא מתעכב ליד הארון הישן של יצחק.

יום אחד תפסתי אותו מחטט במגירה התחתונה.

"דניאל! מה אתה עושה שם?"

הוא קפא במקום. "אני… חיפשתי עט."

"אל תשקר לי! אתה לוקח לי דברים?"

העיניים שלו התמלאו דמעות. "סבתא… אני מצטער. אני לא יודע למה אני עושה את זה. לפעמים אני פשוט… חייב לקחת משהו קטן."

עמדתי מולו המומה. "אבל למה? אתה צריך כסף? אתה רעב?"

הוא הניד בראשו. "לא… פשוט קשה לי בבית עם אבא ואמא. הם כל הזמן רבים, ואני מרגיש שאין לי מקום שם. אצלך אני מרגיש בטוח… אז אני לוקח משהו קטן שיהיה לי ממך בבית." הוא שלף מכיסו את הכפפות הישנות שלי.

התיישבתי על המיטה ובכיתי. בכיתי על דניאל, על תמר שלא רואה את הכאב של הבן שלה, על עצמי – שבמקום להיות עוגן למשפחה שלי הפכתי לעוד סיבה לדאגה.

בערב התקשרה תמר. "אמא, דניאל סיפר לי הכול. אני מצטערת שלא שמתי לב קודם… אנחנו עוברים תקופה קשה בבית." שמעתי את הקול שלה נשבר.

"תמרי, כולנו עוברים תקופות קשות," אמרתי לה בשקט. "אבל אסור לנו לשכוח לראות אחד את השני באמת. דניאל צריך אותך." היא בכתה בטלפון ואני בכיתי איתה.

מאותו יום התחלנו להיפגש כולנו פעם בשבוע – אני, תמר, דניאל ואפילו אורי, בעלה של תמר שלא דיבר איתי שנים מאז המריבה ההיא על הירושה של יצחק.

ישבנו יחד בסלון הקטן שלי, שתינו תה עם עוגיות שאפיתי במיוחד, ודיברנו על הכול: על הזיכרונות מפולין, על הגעגועים ליצחק, על הפחדים של דניאל מהצבא שמתקרב ועל החלומות של תמר לעזוב סוף סוף את העבודה בבנק ולהתחיל לצייר.

לא הכול הסתדר מיד. היו עוד ריבים, עוד שתיקות כועסות ועוד חפצים שנעלמו פה ושם – אבל הפעם ידעתי: זה לא בגלל שאני משתגעת או שוכחת, אלא בגלל שהלב של המשפחה שלי מחפש תשומת לב וחום.

לפעמים אני עדיין מתעוררת בלילה בפחד ששוב איבדתי משהו יקר – אבל אז אני נזכרת בדניאל מחבק אותי חזק ואומר: "סבתא, את הדבר הכי חשוב שיש לי בעולם." ואז אני יודעת שכל עוד אנחנו מדברים ומקשיבים – שום דבר באמת לא הולך לאיבוד.

אולי כל ההיעלמויות האלה היו קריאה לעזרה – שלי ושל המשפחה שלי – להפסיק לפחד מהבדידות ומהשכחה ולמצוא מחדש אחד את השני.

אז מה אתם חושבים? האם גם אצלכם במשפחה יש דברים שנעלמים – לא רק חפצים אלא גם מילים ורגשות? האם אפשר למצוא אותם שוב אם רק מעיזים לדבר?