בעיני אמא שלי אני גרוע מהשטן: סיפורו של יגאל

"יגאל! שוב איחרת! אתה לא מתבייש?" קולה של אמא פילח את הדירה הקטנה שלנו בשכונת קטמון בירושלים. עמדתי בכניסה, נושם בכבדות אחרי ריצה מהירה מהתחנה, מחזיק את התיק שלי כאילו הוא מגן מפני המילים שלה. "כולם כבר מחכים, ואתה… תמיד אתה!" היא המשיכה, עיניה נוצצות מכעס, ואני הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.

"אמא, זה היה פקק…" ניסיתי להסביר, אבל היא קטע אותי מיד: "תירוצים! כל החיים שלך תירוצים! למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך, אלחנן? הוא כבר רב בישיבה, ואתה? מסתובב עם החברים שלך, מבזבז זמן!"

הבטתי באלחנן, אחי הבכור, שישב בפינת הסלון עם ספר גמרא פתוח. הוא לא הרים את העיניים. ידעתי שהוא לא יתערב. הוא אף פעם לא מתערב. אחותי הקטנה, מרים, ישבה ליד השולחן והסתכלה בי ברחמים.

הרגשתי שאני טובע. כל חיי ניסיתי לרצות את אמא. למדתי בתיכון דתי, הלכתי לשיעורי תורה, אפילו כשהלב שלי רצה לברוח למוזיקה ולציור. אבל תמיד הייתי "הילד הבעייתי", זה שלא עומד בציפיות.

בערב ההוא, אחרי שכולם הלכו לישון, שמעתי אותה מדברת עם אבא במטבח. "אני לא יודעת מה לעשות עם יגאל. הוא פשוט… גרוע מהשטן! כל דבר שאני מבקשת ממנו – הפוך! אולי טעינו בחינוך שלו? אולי היינו צריכים להיות יותר קשוחים?"

עמדתי במסדרון, הדמעות חונקות אותי. רציתי להיכנס ולצעוק: "אני לא שטן! אני רק רוצה שתאהבי אותי כמו שאני!" אבל לא הצלחתי. במקום זה חזרתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת בשקט וכתבתי במחברת שלי: "בעיני אמא שלי אני גרוע מהשטן."

השנים עברו. התגייסתי לצבא – בניגוד לרצונה. היא רצתה שאלך לישיבה גבוהה כמו אלחנן. כשהודעתי לה שאני מתגייס לנח"ל, היא לא דיברה איתי שבועיים. אבא ניסה לפשר: "יגאל צריך למצוא את הדרך שלו," אמר לה בלחש, אבל היא רק הנידה בראשה.

בצבא הרגשתי לראשונה חופשי. פגשתי אנשים מכל הארץ – דתיים, חילונים, עולים חדשים. גיליתי שיש עוד דרכים לחיות, שיש מקום גם למי שלא נכנס לתבנית. התחלתי לנגן בגיטרה בערבים בבסיס, כתבתי שירים על ירושלים ועל געגועים לבית שלא באמת היה בית בשבילי.

אבל בכל פעם שחזרתי הביתה לחופשה, הכול חזר: המבטים של אמא, ההשוואות לאלחנן, ההערות הקטנות – "מה תעשה עם החיים שלך? מי ירצה להתחתן איתך ככה?"

יום אחד, אחרי ריב קשה במיוחד – היא צעקה עליי מול כל המשפחה בשולחן שבת: "אתה בושה! אתה מביא לנו רק צער! אם היית נעלם – אולי היה פה שקט!"

קמתי ויצאתי מהבית. הסתובבתי שעות ברחובות ירושלים, הראש שלי מלא במחשבות שחורות. רציתי להיעלם באמת – לברוח רחוק, להתחיל מחדש במקום שאף אחד לא מכיר אותי.

אבל משהו בתוכי לא נתן לי לוותר. אולי זו התקווה הקטנה שיום אחד היא תראה אותי באמת. אולי זו האהבה העקשנית שיש לילדים להורים שלהם, גם כשהם שוברים להם את הלב שוב ושוב.

עברו עוד שנים. השתחררתי מהצבא, עבדתי בעבודות מזדמנות – שליחויות, ברמן, אפילו מדריך טיולים בעיר העתיקה. כל הזמן הזה המשכתי לכתוב שירים ולנגן. יום אחד הופעתי בפאב קטן במרכז העיר. בסוף ההופעה ניגשה אליי בחורה בשם רבקה – עיניים ירוקות וחיוך עצוב.

"השיר שלך על אמא… זה כאילו כתבת אותו בשבילי," היא אמרה.

ישבנו ודיברנו עד הבוקר. גיליתי שגם לה יש אמא שלא מקבלת אותה – כי היא לסבית. מצאנו נחמה זה בזה. התאהבנו.

כשסיפרתי לאמא על רבקה – היא כמעט התעלפה. "עוד צרה הבאת לי! בחורה שלא שומרת שבת? מה יהיה איתך?"

"אמא," אמרתי לה בשקט, "אני אוהב אותה. והיא אוהבת אותי כמו שאני. למה את לא יכולה?"

היא הסתכלה בי בעיניים קשות: "כי אתה לא מי שחשבתי שתהיה. אתה מאכזב אותי כל יום מחדש."

רציתי לצעוק עליה שהיא שוברת אותי, שהיא הורסת לי את החיים – אבל במקום זה רק הנהנתי ויצאתי מהבית.

עברו חודשים בלי שדיברנו. אבא התקשר מדי פעם לשאול לשלומי, מרים שלחה הודעות בלילות קשים. אלחנן נשאר רחוק ומנוכר.

רבקה ואני עברנו לגור יחד בדירה קטנה בשכונת נחלאות. היו לנו ימים יפים וימים קשים – כסף תמיד היה חסר, העבודה לא תמיד זרמה, אבל לפחות הרגשתי שמישהו רואה אותי באמת.

יום אחד קיבלתי טלפון ממרים: "אמא חולה… היא בבית חולים הדסה."

הלב שלי התכווץ. למרות הכול – רציתי לראות אותה.

נכנסתי לחדר שלה בבית החולים. היא הייתה חלשה מאוד, עיניה שקועות.

"יגאל…" היא לחשה בקול שבור.

התקרבתי אליה בזהירות.

"אני מצטערת," היא אמרה פתאום. "לא ידעתי איך לאהוב אותך נכון… פחדתי שתתרחק ממני…"

הדמעות זלגו לי בלי שליטה.

"אני כאן," אמרתי לה בשקט.

ישבנו כך דקות ארוכות בשתיקה.

כשיצאתי מבית החולים הרגשתי שמשהו בי השתחרר – אולי בפעם הראשונה בחיי.

אבל השאלה נשארה תלויה באוויר: האם אפשר באמת לסלוח על שנים של כאב? האם אהבה של הורה יכולה לרפא את הפצעים שהיא עצמה יצרה?