בין האפר לאור: יומן של תחייה ישראלית

"את שוב מאחרת, דבורה!" קולו של אבא רעם בטלפון בדיוק כשדרכתי על המדרגה החמישית בבניין המשרדים ברחוב הארבעה. נשמתי נעתקה. "אני יודעת, אבא. יש פקקים, והבוס לא נותן לי לצאת בזמן," לחשתי, מנסה לא למשוך תשומת לב מהמאבטח בכניסה. הוא רק הנהן לעברי, עייף מהשגרה.

בכל בוקר אני מטפסת חמש קומות ברגל – לא כי אני ספורטאית, אלא כי המעלית תמיד תקועה או מלאה באנשים עם עיניים כבויות. אולי זה גם עונש עצמי על כל מה שלא הספקתי לעשות אתמול.

אני דבורה לוי, בת 38, רווקה תל אביבית עם קריירה בהייטק, אמא מזדקנת בבית אבות ברמת גן, ואח – יונתן – שלא מדבר איתי כבר שנתיים. כל בוקר מתחיל במאבק: בין הרצון להצליח לבין הכאב שלא מרפה.

הטלפון רוטט שוב. הפעם זו אמא. "דבורלה, את באה היום? יש לי טיפול פיזיותרפיה ואני מפחדת שאשכח את השעה." אני עוצמת עיניים. "כן, אמא. אני אגיע אחרי העבודה." הלב שלי מתכווץ. אני יודעת שבסוף אגיע מאוחר מדי, שוב.

במשרד כולם עסוקים בעצמם. רוני מהשיווק מספרת על הילד שלה שזכה במדליה בג'ודו, ויעקב מהפיתוח מתלונן על מחירי הדירות. אני שותקת. יש לי מספיק צרות משלי.

בערב, כשאני סוף סוף יוצאת מהמשרד, השמש כבר שוקעת מעל גורדי השחקים. אני עולה לאוטובוס דחוס, נדחקת בין אנשים זרים עם עיניים עייפות. בראשי מתרוצצות מחשבות: האם יונתן יסלח לי אי פעם? האם אמא תזכור מי אני בעוד חודש?

כשאני מגיעה לבית האבות, אמא יושבת על כיסא גלגלים ליד החלון. היא מחייכת אליי חיוך עייף. "דבורלה שלי, איך היה בעבודה?" אני מתיישבת לידה ומחזיקה לה את היד. "היה בסדר, אמא. קצת קשה." היא מהנהנת. "את תמיד חזקה, דבורה. אל תשברי."

אבל בלילה, כשאני חוזרת לדירה הריקה שלי בקומה החמש-עשרה – שוב במדרגות – אני נשברת. הדמעות זולגות בלי שליטה. אני נזכרת ביום שבו אבא עזב אותנו – הייתי בת עשר בלבד. מאז למדתי להיות חזקה, אבל לפעמים גם החזקים נשברים.

יונתן היה תמיד הילד של אמא – רגיש, עדין, כזה שמצייר ציורים של ירושלים ומנגן בגיטרה. אני הייתי הילדה של אבא – הישגית, דעתנית, כזו שמטפסת על עצים ועל מדרגות כאחד. אחרי הגירושים, כל אחד מאיתנו בחר צד. יונתן נשאר עם אמא ואני עם אבא. מאז – המרחק בינינו רק גדל.

לפני שנתיים התפוצצה המריבה הגדולה: אבא חלה בסרטן ואני הייתי היחידה שטיפלה בו עד הסוף המר. יונתן לא הגיע אפילו להלוויה. מאז לא דיברנו.

"דבורה," אומרת לי אמא יום אחד בקול חלש, "אני רוצה שתסלחי לי על הכול." אני מסתכלת עליה מופתעת. "על מה יש לי לסלוח לך?" היא מחייכת בעצב: "על זה שלא ידעתי להחזיק את המשפחה יחד."

בלילות אני כותבת יומן – מנסה לסדר את המחשבות. יום שלישי אחד אני כותבת: "הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולבחור אחרת; אולי אז יונתן היה עדיין מדבר איתי."

יום אחד, כשאני יורדת שוב במדרגות המשרד – הפעם במהירות כי קיבלתי הודעה דחופה – אני נתקלת ביונתן בכניסה לבניין. הוא עומד שם עם תיק גב ישן ומבט מבולבל. "מה אתה עושה פה?" אני לוחשת.

"באתי לדבר," הוא אומר בשקט. "אמא ביקשה ממני."

אנחנו הולכים יחד לבית קפה קטן ברחוב לינקולן. שתיקה כבדה בינינו. לבסוף הוא אומר: "אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך… ובשביל אבא."

אני מרגישה איך הלב שלי נפתח לאט לאט. "גם אני מצטערת," אני לוחשת.

אנחנו מדברים שעות – על הילדות, על הכאב, על התקווה שאולי עוד אפשר לתקן.

בערב אני חוזרת לאמא ומספרת לה על הפגישה. היא בוכה מאושר.

מאותו יום משהו משתנה בי – ובמשפחה שלנו. יונתן ואני מתחילים להיפגש פעם בשבוע; לפעמים אנחנו מבקרים יחד את אמא, לפעמים סתם הולכים לטייל בים.

העבודה עדיין קשה, החיים בישראל לא פשוטים – יוקר המחיה חונק, הפקקים בלתי נגמרים, והבדידות לפעמים צורבת – אבל יש בי ניצוץ חדש של תקווה.

בלילות אני עדיין כותבת ביומן: "האם אפשר באמת להיוולד מחדש מתוך האפר? האם אפשר לסלוח לעצמנו ולקרובים לנו?"

ואולי השאלה הזו היא גם שלכם.