שש שנים על הספה: נישואיי לאדם שלא קם

"אתה שוב שם?" שאלתי בקול רועד, עומדת בפתח הסלון, מחזיקה ביד אחת את המגבת הרטובה מהמדיח ובשנייה את הטלפון שמצלצל בלי הפסקה. יעקב, בעלי, לא טרח אפילו להרים את הראש מהמסך. "רק עוד דקה, דבורה. יש פה פנדל!" הוא מלמל, עיניו דבוקות לערוץ הספורט.

ככה זה כבר שש שנים. כל ערב, אותו טקס: יעקב נכנס הביתה, זורק את התיק ליד הדלת, מתיישב על הספה כאילו היא מגנט, ולא קם עד שהשינה מכריעה אותו. בהתחלה חשבתי שזה שלב – עבודה חדשה, לחץ, אולי הוא צריך זמן להירגע. אבל הזמן עבר, והשלב הפך לשגרה. אני לבד במטבח, לבד עם הילדים, לבד עם החשבונות והדאגות.

"אבא, תבוא לראות מה ציירתי!" צעקה מרים הקטנה מהחדר. יעקב לא ענה. רק אחרי שצעקתי שוב – הפעם בקול רם יותר – הוא הרים עיניים עייפות ואמר: "מרים, אבא עסוק עכשיו. לכי לאמא."

הלב שלי נשבר בכל פעם מחדש. לא בשביל זה התחתנתי. לא בשביל זה חלמתי על משפחה. גדלתי בבית של שמחה – אמא שלי, רבקה, הייתה מארגנת ארוחות שישי עם כל המשפחה המורחבת; אבא שלי, שלמה, היה מספר בדיחות ומנגן בגיטרה. אצלנו בבית היה רעש של חיים.

אבל כאן? השקט צורם. אפילו הכלב שלנו, בועז, כבר הפסיק לנסות לגרור את יעקב לטיול. הוא פשוט שוכב לידו ומחכה שגם הוא יקום – לשווא.

ניסיתי הכול: הצעתי ללכת יחד לחוג בישול, לקנות מנוי לחדר כושר, אפילו הצעתי שנצא לסוף שבוע בצפון – רק שנזוז קצת מהשגרה הזאת. יעקב תמיד מצא תירוץ: "עבודה קשה היום", "אין לי כוח", "אולי בשבוע הבא".

בערבים הייתי בוכה בשקט במקלחת. שאלתי את עצמי איפה טעיתי. אולי אני לא מספיק מעניינת? אולי אני לא מפרגנת לו מספיק? אבל כל שיחה שהתחלתי נגמרה באותו משפט: "דבורה, תני לי לנוח. למה את תמיד עושה עניין מכל דבר?"

הילדים התחילו לשאול שאלות. "אמא, למה אבא לא בא איתנו לפארק?" "למה הוא לא עוזר להכין שיעורים?" לא ידעתי מה לענות. שיקרתי להם – אמרתי שהוא עייף, שהוא עובד קשה בשבילנו. אבל בפנים הרגשתי שאני מאבדת אותו – ואת עצמי.

יום אחד, אחרי עוד ערב של שתיקה מתוחה, התקשרתי לאמא שלי. סיפרתי לה הכול – על הבדידות, על הכעסים הקטנים שהפכו להרגלים גדולים. היא שתקה רגע ואז אמרה: "דבורה, את צריכה לחשוב גם על עצמך. אי אפשר לחיות עם מישהו שלא רוצה לזוז."

באותו לילה חיכיתי שיעקב יכבה את הטלוויזיה וייכנס למיטה. ישבתי לידו ואמרתי בשקט: "אני לא יכולה יותר ככה. אני מרגישה לבד בתוך הנישואים האלה." הוא הביט בי כאילו שמע אותי בפעם הראשונה מזה שנים.

"מה את רוצה שאעשה?" שאל בעייפות.

"שתקום. שתהיה פה באמת – בשבילי, בשביל הילדים, בשביל עצמך."

הוא שתק. ידעתי שזו נקודת מפנה – או שהוא יקום סוף סוף מהספה, או שאני אקום ואלך.

עברו שבועות של ניסיונות כושלים: יעקב הבטיח להשתנות, אפילו קם פעם אחת לטיול קצר עם בועז והילדים – אבל מהר מאוד חזר להרגלים הישנים. כל ויכוח נגמר בצעקות או בשתיקה רועמת.

יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי את מרים בוכה בסלון. היא סיפרה שאבא שוב הבטיח לשחק איתה ולא קם מהספה. משהו בי נשבר סופית.

בלילה ההוא ארזתי מזוודה קטנה ולקחתי את הילדים לבית של אמא שלי ברמת גן. השארתי ליעקב פתק: "אני צריכה אוויר לנשום. תחשוב מה אתה באמת רוצה מהחיים האלה." לא ידעתי אם אני עושה את הדבר הנכון – פחדתי לפרק משפחה, פחדתי מהעתיד.

יעקב התקשר למחרת בבוקר. קולו רעד: "דבורה, אני מצטער… לא ידעתי שזה עד כדי כך גרוע." אמרתי לו שאני מוכנה לדבר – אבל רק אם הוא באמת מוכן להשתנות.

עברו חודשים של טיפול זוגי אצל ד"ר גולדמן. היו רגעים קשים – בכיתי מולו, צעקתי עליו, סיפרתי לו כמה אני פגועה וכמה הילדים צריכים אותו נוכח באמת. יעקב התחיל להבין שהוא לא יכול להמשיך לברוח אל הספה.

לא הכול נפתר ביום אחד – גם עכשיו יש ימים שהוא מתפתה לחזור להרגלים הישנים. אבל היום הוא מנסה יותר: יוצא איתנו לטיולים בשבת, עוזר לילדים בשיעורים, אפילו מבשל איתי ארוחת ערב פעם בשבוע.

אני לא יודעת אם האהבה שלנו תחזור להיות כמו שהייתה פעם – אבל לפחות היום אני מרגישה שיש לי פרטנר אמיתי בבית.

לפעמים אני שואלת את עצמי: כמה עוד נשים בישראל חיות עם בעל שיושב על הספה ומפספס את החיים? האם גם הן ימצאו אומץ לקום ולדרוש שינוי?