לבד בדירה בתל אביב: סיפור על בדידות, משפחה ומה שביניהן

"עלמה! למה את לא עונה? את יודעת כמה זמן אני עומדת פה?" קול של רבקה, חמותי, פילח את הדממה של הדירה הקטנה שלי. הידיים שלי רעדו מעל הכיור, קצף סבון נזל על הצלחות. לא ציפיתי לה. לא היום, לא אף פעם.

"שלום רבקה," אמרתי בקול יבש, מנסה להסתיר את ההפתעה והפחד. היא נכנסה פנימה כאילו זו הדירה שלה, עיניה סורקות כל פינה, מחפשות עדות לחיים שלא תואמים את הציפיות שלה. "באתי לראות מה שלומך. שמעתי שאת לבד הרבה זמן. לא בריא להיות לבד, עלמה."

היא התיישבה בכבדות על הכיסא במטבח, מניחה את התיק שלה על השולחן כאילו היא מתכוונת להישאר. "רוצה תה?" שאלתי, מנסה להחזיק בשגרה כמו בגלגל הצלה.

"כן, תודה. עם נענע. כמו שאמא שלך הייתה עושה לך כשהיית קטנה, נכון?" היא חייכה חיוך מלא רחמים. לא ידעתי איך לענות. אמא שלי כבר לא כאן, והחסר שלה צורב בי כל יום מחדש.

המים רתחו. מזגתי תה לשתי כוסות והנחתי אותן על השולחן. רבקה הביטה בי בעיניים חודרות. "את יודעת, עלמה, כשאני הייתי בגילך כבר היו לי שלושה ילדים. הבית היה מלא רעש, שמחה… לא כמו פה." היא העבירה מבט ביקורתי על הסלון הקטן שלי, על הספרים הערומים בערימה ועל הצמח שנבל ליד החלון.

"אני אוהבת שקט," מלמלתי.

"שקט זה טוב, אבל לא יותר מדי. את צריכה משפחה. למה את לא מתקשרת יותר אל דניאל? הוא דואג לך. גם אני דואגת."

דניאל – בעלי לשעבר. מאז שהתגרשנו, הדירה הזו הפכה למבצר ולכלא בו זמנית. כל יום אני מתעוררת לבד, יוצאת לעבודה במשרד פרסום הומה אדם וחוזרת אל השקט המוחלט הזה. לפעמים אני חושבת שאיבדתי את היכולת לדבר באמת עם מישהו.

רבקה המשיכה: "את יודעת, דניאל עדיין אוהב אותך. הוא אמר לי שהוא מתגעגע. אולי תנסי שוב?"

"רבקה, זה לא כל כך פשוט," עניתי בשקט.

"למה לא? מה חסר לך? בית יפה, בעל טוב… ילדים! את עוד צעירה!"

הרגשתי איך הדמעות עולות לי בגרון. "אני לא יודעת אם אני רוצה ילדים בכלל," לחשתי.

היא נדה בראשה באכזבה גלויה. "את יודעת מה זה אומר להיות לבד בארץ הזו? מי ידאג לך כשתהיי זקנה? מי יבקר אותך בחגים?"

השתיקה בינינו הייתה כבדה. שמעתי את הרחוב מבחוץ – צפירות מכוניות, צעקות ילדים משחקים בכדורגל מתחת לחלון שלי.

"את יודעת מה הכי קשה לי?" אמרתי פתאום, מופתעת מעצמי שאני משתפת אותה. "התחושה הזו שכל הזמן בוחנים אותי – אם אני מספיק טובה, מספיק נשית, מספיק ישראלית… כל הזמן שואלים למה אני לבד, למה אין לי ילדים. אולי פשוט טוב לי ככה? אולי אני מפחדת להביא ילדים לעולם כזה?"

רבקה שתקה לרגע ואז קמה בפתאומיות. "אני רק רוצה שתהיי מאושרת, עלמה. אבל אושר אמיתי זה רק עם משפחה. תחשבי על זה." היא לקחה את התיק ויצאה מהדלת בלי להסתכל אחורה.

נשארתי לשבת במטבח הריק, מחזיקה את הכוס החמה בין הידיים. המילים שלה הדהדו בי – אושר אמיתי זה רק עם משפחה.

בערב התקשרה אליי אחותי, מרים. "איך היה היום? נשמעת עייפה."

"רבקה באה לבקר," עניתי.

מרים צחקה מרירות: "נו ברור. היא עוד לא ויתרה עלייך ועל דניאל?"

"לא. והיא גם לא תוותר כנראה אף פעם." סיפרתי לה על השיחה, על הלחץ, על התחושה שאני לא עומדת בציפיות של אף אחד.

מרים שתקה ואז אמרה: "עלמה, את יודעת שאת לא חייבת כלום לאף אחד, נכון? גם לא למשפחה של דניאל ולא לרבקה ולא לחברה הזו שכל הזמן בודקת מי נשואה ומי אמא ומי לבד."

"אבל למה זה כל כך קשה? למה אני מרגישה אשמה שאני בוחרת להיות לבד?"

"כי ככה גידלו אותנו," ענתה מרים בשקט. "אבל אולי הגיע הזמן שנבחר בעצמנו מה טוב לנו."

אחרי השיחה איתה יצאתי למרפסת הקטנה שלי והבטתי באורות העיר. זוגות הלכו יד ביד ברחוב למטה, ילדים רכבו על אופניים וצחקו בקול רם.

נזכרתי בילדות שלי בירושלים – הבית היה מלא ריח של חמין בשבתות, צחוק של אחים ואחיות סביב השולחן הארוך בסלון הישן של סבתא אסתר. מאז שאמא נפטרה הכול התפזר; כל אחד הלך לדרכו והמשפחה הפכה לזיכרון רחוק.

פתאום הבנתי – אולי אני באמת לבד פיזית, אבל הלב שלי מלא בזיכרונות ובאהבות קטנות: הספרים שאני קוראת בלילות לבדי, החברות מהעבודה שמזמינות אותי לקפה אחרי יום קשה, אפילו רבקה – עם כל הביקורת והדאגה שלה – איכשהו היא חלק מהסיפור שלי.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה מדניאל: "אמא אמרה שהיית אצלה אתמול. מקווה שהיה בסדר."

חשבתי הרבה לפני שעניתי: "כן, היה בסדר. תודה ששאלת."

לא הוספתי כלום. לא רציתי לפתוח שוב את הפצע הישן הזה בינינו.

באותו יום בעבודה סיפרה לי רותי מהמשרד שהיא בהריון רביעי. כולם מחאו כפיים וחיבקו אותה ואני חייכתי והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ – שמחה בשבילה וקצת עצב בשבילי.

בערב שוב ישבתי במטבח הריק וחשבתי: אולי יום אחד ארצה שוב לנסות לבנות משפחה; אולי אשאר לבד לנצח; ואולי זה בכלל לא משנה – העיקר שאמצא שלווה עם הבחירות שלי.

אז מה אתם חושבים? האם באמת אפשר להיות מאושרים לבד בישראל של היום? או שהלחץ המשפחתי והחברתי תמיד ינצח אותנו בסוף?