בין הצללים: סיפורה של חנה ואסתר בצל סודות המשפחה

"את לא מבינה כלום! תמיד היית המועדפת על אמא!" אסתר צעקה, עיניה בורקות מדמעות וזעם. עמדתי מולה, ידי רועדות, הלב שלי דופק כל כך חזק שחשבתי שהוא יקרע את החזה. בחוץ נשמעו קולות של ילדים משחקים, צופרי מכוניות, אבל בפנים – רק שתיקה כבדה.

אני חנה, בת 34, גרה בדירה קטנה בפתח תקווה. אסתר, אחותי הצעירה ממני בשלוש שנים, תמיד הייתה הסוערת בינינו. מאז שאבא שלנו, יעקב, עזב את הבית כשהיינו ילדות, משהו נשבר בנו. אמא, רחל, ניסתה להחזיק אותנו יחד, אבל הסדקים רק הלכו והעמיקו.

אותו ערב התחיל כמו כל ערב אחר – אני חוזרת מהעבודה בסופר פארם, עייפה מהלקוחות ומהבוסית שצועקת. אסתר הגיעה לביקור לא מתוכנן, עם שקית בגדים ביד אחת ובקבוק יין זול בשנייה. "אני לא יכולה להישאר אצל אמא יותר," היא אמרה בקול חנוק. "היא שוב התחילה עם ההערות שלה על החיים שלי."

ניסיתי להרגיע אותה, להציע לה תה במקום יין. "אולי תנסי לדבר איתה? היא פשוט דואגת לך," לחשתי. אסתר התפוצצה: "את תמיד מגנה עליה! את לא יודעת מה זה להיות השקופה בבית הזה!"

השתיקה שנפלה אחר כך הייתה כבדה כמו ענן קיץ לפני גשם ראשון. ידעתי שהיא צודקת – תמיד הייתי הילדה הטובה, זו שמביאה ציונים טובים, זו שלא עושה בעיות. אסתר הייתה אחרת: מרדנית, בועטת, מחפשת תשומת לב בכל דרך אפשרית. אמא לא ידעה איך להתמודד איתה.

"אני לא יכולה להמשיך ככה," היא לחשה לבסוף. "כל החיים שלי אני מרגישה שאני לא מספיקה. לא לך, לא לה. אפילו לעצמי לא."

רציתי לחבק אותה, להגיד לה שאני מבינה. אבל המילים נתקעו לי בגרון. במקום זה אמרתי: "אולי תישארי פה הלילה? נדבר בבוקר על הכול."

אסתר הביטה בי בעיניים אדומות. "את לא מבינה כלום," היא חזרה ואמרה, ואז טרקה את הדלת מאחוריה.

עמדתי שם דקות ארוכות, מנסה לעכל את מה שקרה. פתאום הרגשתי לבד כמו שלא הרגשתי שנים. כל הזיכרונות מהילדות חזרו אליי – איך היינו יושבות יחד במקלט בזמן האזעקות במלחמת לבנון השנייה, איך היינו מחלקות בינינו את הסנדוויץ' היחיד שאמא הספיקה להכין בבוקר. ואז נזכרתי גם ברגעים הפחות יפים: איך הייתי מסתכלת עליה כשהייתה בוכה בלילה ולא עושה כלום. איך נתתי לה להתמודד לבד עם הכעס של אמא.

הלילה ירד על העיר. ניסיתי להתקשר אליה – היא לא ענתה. שלחתי הודעה: "אני כאן אם תצטרכי אותי." שום תגובה.

בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לעבודה. הרחובות היו מלאים באנשים ממהרים – ילדים עם ילקוטים גדולים מדי לגבם, נשים דוחפות עגלות בסופר, גברים צועקים בטלפון על רקע פקקי התנועה האינסופיים של גוש דן. חשבתי על אסתר – איפה היא ישנה? האם היא בסדר?

בצהריים קיבלתי טלפון מאמא. "שמעת מאסתר?" שאלה בקול שבור.

"לא," עניתי בשקט.

"אני דואגת לה," אמרה אמא. "אולי הייתי קשה מדי… פשוט קשה לי לראות אותה ככה." שמעתי את הדמעות בקולה.

"גם לי קשה," לחשתי.

בערב חזרתי הביתה ומצאתי פתק קטן מתחת לדלת: "חנה, אני בסדר. צריכה זמן לחשוב. אל תדאגי." כתב היד של אסתר היה רועד.

התיישבתי על הספה והתחלתי לבכות. בכיתי על הילדות שלנו שנגמרה מוקדם מדי, על אבא שלא היה שם בשבילנו, על אמא שלא ידעה איך לאהוב אותנו נכון, ועליי – שתמיד פחדתי להגיד מה אני באמת מרגישה.

בלילה חלמתי שאנחנו שוב ילדות – יושבות יחד במקלט החשוך, מחזיקות ידיים ומפחדות מהרעש שבחוץ. התעוררתי מזיעה ועם דופק מואץ.

עברו כמה ימים עד שאסתר התקשרה. "אני רוצה לדבר," אמרה בקול שקט.

נפגשנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית הישנה. היא נראתה עייפה יותר מתמיד.

"אני מרגישה שאני טובעת," היא אמרה בלי הקדמות. "כל החיים ניסיתי להיות משהו בשביל אמא, בשבילך… אבל אני לא יודעת מי אני בכלל."

שתקתי רגע ואז אמרתי: "גם אני לא יודעת מי אני בלי להיות האחות הגדולה שמצילה את כולם."

אסתר חייכה חיוך קטן ועצוב. "אולי הגיע הזמן שנפסיק לנסות לרצות את כולם?"

ישבנו שם שעה ארוכה ודיברנו – על הכאב, על הפחדים, על התקווה שאולי יום אחד נצליח לסלוח – גם לעצמנו וגם אחת לשנייה.

כשחזרתי הביתה באותו ערב הרגשתי קצת יותר קלה, כאילו הורדתי מעצמי משקל כבד שנשאתי שנים.

אבל השאלות עדיין נשארו: האם אפשר באמת לסלוח על מה שהיה? האם אפשר לבנות קשר חדש מתוך ההריסות של הישן?

אולי יום אחד אדע את התשובות. בינתיים אני ממשיכה ללכת ברחובות העיר הזאת – מלאה בזיכרונות ובחלומות שלא התגשמו – ומנסה למצוא בתוכי מקום לסליחה ולתקווה.

תגידו לי אתם – האם באמת אפשר להתחיל מחדש כשכל כך הרבה כאב מאחוריך?