האם אפשר לברוח מהעבר?

"אתה לא מבין כלום! אני לא יכולה יותר!" רבקה צעקה, קולה נישא מעל רעש הרחוב הירושלמי. עמדתי מולה, הדלת פתוחה לרווחה, והשכנים מציצים מהמרפסות. "רבקה, בבקשה… תני לי להסביר," לחשתי, אבל היא כבר אספה את התיק וטרקה את הדלת מאחוריה. שמעתי את הצעדים שלה מתרחקים במדרגות, ואת הבכי של תמר הקטנה מהחדר.

נשארתי לבד. הדירה הייתה שקטה פתאום, כאילו כל החיים יצאו ממנה יחד עם רבקה. הסתכלתי על הקירות – התמונות שלנו מהטיול לכנרת, הציור שתמר ציירה בגן, המכתב הראשון שנעמה כתבה לי. איך הגענו לכאן? איך הפכתי מאיש משפחה לאיש בודד?

באותו ערב, ישבתי עם תמר ונעמה בסלון. תמר חיבקה את הכרית שלה חזק. "אבא, אמא תחזור?" שאלה בקול רועד. לא ידעתי מה לענות. "אני לא יודע, מתוקה. אבל אני פה בשבילכן. תמיד."

השנים עברו. רבקה לא חזרה. היא עברה לגור אצל אחותה ברמת גן, והקשר בינינו הפך לקר ומריר. כל פעם שהייתי צריך לדבר איתה – על כסף, על הסדרי ראייה – זה נגמר בצעקות. "אתה אף פעם לא היית שם בשבילי!" היא הטיחה בי שוב ושוב. אולי צדקה. עבדתי קשה – הייתי נהג אוטובוס, משמרות לילה, שבתות – רק כדי לפרנס את הבנות.

אבל תמר ונעמה גדלו להיות נשים חזקות. תמר למדה הנדסה בטכניון, נעמה פתחה עסק קטן של עוגות בירושלים. הייתי גאה בהן, אבל גם הרגשתי שהן מתרחקות ממני. כל אחת בעולם שלה, ואני נשארתי לבד בדירה הישנה.

יום אחד, קיבלתי טלפון מתמר. "אבא, אתה יושב? יש לי חדשות."
"מה קרה?"
"זכינו במכרז ענק! החברה שלי ונעמה – אנחנו הולכות להקים רשת בתי קפה בכל הארץ!"

לא האמנתי למה שאני שומע. "אתן… אתן תהיו עשירות?"
תמר צחקה. "משהו כזה. אבא, אנחנו רוצות שתבוא לטקס הפתיחה בתל אביב. זה חשוב לנו."

עמדתי בתחנת האוטובוס בדרך לתל אביב, לבוש בחולצה הלבנה הכי יפה שלי. לידי עמדו אנשים זרים – עולים חדשים מרוסיה, חרדים עם ילדים קטנים, צעירים עם אוזניות – כולם ממהרים לאנשהו. חשבתי על רבקה – איפה היא עכשיו? האם היא יודעת שהבנות שלנו הצליחו בגדול?

בטקס הפתיחה, תמר ונעמה עמדו על הבמה מול עשרות מצלמות ועיתונאים. הן דיברו על הדרך הקשה שעברו – על הילדות בלי אמא בבית, על אבא שעבד לילות כדי שיהיה להן אוכל במקרר. ראיתי דמעות בעיניים של נעמה כשהזכירה אותי.

אחרי הטקס, ניגשה אליי אישה לא מוכרת. "אתה יעקב? אבא של תמר ונעמה?"
"כן… מי את?"
"אני שרה, חברה של רבקה מהעבודה. היא שמעה על ההצלחה של הבנות… היא מתחרטת שהיא עזבה ככה." שרה הושיטה לי פתק קטן עם מספר טלפון.

כל הדרך חזרה לירושלים החזקתי את הפתק ביד רועדת. האם להתקשר? האם לסלוח? האם בכלל אפשר לתקן אחרי כל כך הרבה שנים?

בערב התקשרתי לתמר. "תגידי… את חושבת שכדאי שאפגוש את אמא שלך?"
תמר שתקה רגע ארוך. "אבא, זה תלוי בך. אבל אני חושבת שגם לך מגיע לסגור מעגל."

נפגשנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית ברמת גן. רבקה נראתה שונה – השיער שלה אפור יותר, העיניים עייפות. ישבנו בשקט כמה דקות.

"יעקב," היא אמרה לבסוף בקול שבור, "אני מצטערת. הייתי צריכה להילחם יותר בשביל המשפחה שלנו… אבל הייתי צעירה ופחדתי להישאר במקום שלא הרגשתי בו אהובה." היא הורידה את הראש.

"גם אני טעיתי," אמרתי בשקט. "חשבתי שאם אעבוד קשה הכול יסתדר… אבל שכחתי להקשיב לך. שכחתי להילחם עלייך." דמעות חנקו אותי.

שתקנו עוד רגע ארוך.

"אתה חושב שנוכל להיות שוב משפחה?" שאלה רבקה בלחישה.

לא ידעתי מה לענות לה. העולם השתנה – אנחנו השתנינו – אבל אולי יש עוד תקווה.

בערב ההוא חזרתי לדירה שלי בירושלים וחשבתי: האם באמת אפשר לברוח מהעבר? האם אפשר לסלוח אחרי כל כך הרבה כאב?

ומה אתם הייתם עושים במקומי? האם הייתם פותחים דף חדש או ממשיכים הלאה לבד?