תמיד תהיה בליבי: סיפור על אהבה, אובדן ובחירה

הסיר רותח על הכיריים, ואני בוחשת את המרק בעצבנות. בחוץ הגשם מכה בחלון, ואני שומעת את הצעדים שלו עולים במדרגות. "נועה, אני בבית!" יונתן קורא מהכניסה, קולו עייף, כמעט שבור. אני לא מספיקה לסדר את השולחן, לא הספקתי אפילו להוציא את החלה מהשקית. הלב שלי דופק מהר מדי, כאילו הוא יודע שהערב הזה לא יהיה כמו כל ערב.

"היי," אני אומרת בקול רך, מנסה להסתיר את הדמעות שכבר עולות לי לגרון. "היה לך יום קשה?"

יונתן מניח את התיק על הכיסא, מביט בי בעיניים עייפות. "היום היה… לא פשוט. קיבלתי טלפון מאמא שלי. אבא שוב בבית חולים."

אני נושמת עמוק. כבר חודשים שאנחנו חיים בין ביקורים בבתי חולים לנסיונות להחזיק את השגרה. יונתן כמעט ולא מדבר איתי יותר. כל שיחה בינינו נגמרת בשתיקה כבדה.

"אני מצטערת," אני לוחשת, מתקרבת אליו. הוא מסיט את מבטו. "זה בסדר," הוא עונה, אבל אני יודעת שזה לא.

אני מגישה לו צלחת מרק, והוא אוכל בשקט. רק הצלילים של הכף נוקשת בצלחת ממלאים את החדר. אני רוצה להגיד לו משהו, לשבור את הקרח, אבל המילים נתקעות לי בגרון.

פתאום הטלפון שלי רוטט. הודעה מאיתי. הלב שלי מחסיר פעימה. אני מסתכלת על יונתן – הוא לא שם לב. אני פותחת את ההודעה: "חשבתי עלייך היום. מקווה שאת בסדר."

אני סוגרת מהר את הטלפון, מרגישה אשמה. איתי היה החבר הראשון שלי, לפני יונתן. הוא חזר לחיי במקרה – פגשתי אותו בסופר לפני חודשיים, ומאז אנחנו מדברים לפעמים. לא סיפרתי ליונתן.

"את בסדר?" יונתן שואל פתאום.

"כן," אני עונה מהר מדי. "פשוט עייפה."

הוא מהנהן וחוזר לאכול. אני מסתכלת עליו – האיש שאהבתי כל כך, שהבטחתי לו שנהיה יחד תמיד. אבל משהו נשבר בינינו מאז שאבא שלו חלה. הוא נסגר, ואני לבד בתוך הזוגיות שלנו.

בלילה אני שוכבת במיטה, יונתן כבר ישן לצידי, ואני בוהה בתקרה. המחשבות לא נותנות לי מנוחה. האם מותר לי לדבר עם איתי? האם זה בגידה? אני מרגישה רע, אבל גם זקוקה למישהו שיקשיב לי באמת.

למחרת בבוקר יונתן יוצא מוקדם לבית החולים. אני נשארת לבד בדירה השקטה. מחליטה לשלוח הודעה לאיתי: "אפשר לדבר?"

אנחנו נפגשים בבית קפה קטן ברחוב עזה. איתי מחייך אליי, העיניים שלו טובות כמו פעם. "מה שלומך באמת?" הוא שואל.

אני מספרת לו הכול – על אבא של יונתן, על השתיקות בבית, על הבדידות שלי.

"את לא אשמה," הוא אומר ברוך. "את עושה הכי טוב שאת יכולה."

אני מרגישה איך הדמעות זולגות לי בלי שליטה. איתי מושיט יד ולוחץ את ידי.

"אני מתגעגע אלייך," הוא לוחש.

אני קמה בבהלה. "אסור לנו… אני נשואה." הלב שלי דופק בטירוף.

"אני יודע," הוא אומר בשקט. "אבל גם לך מגיע להיות מאושרת."

אני חוזרת הביתה מבולבלת מתמיד. יונתן מתקשר – הוא נשמע מותש.

"נועה, אבא במצב קשה… אולי תבואי לבית החולים?"

אני נוסעת אליו מיד. בבית החולים אני רואה אותו יושב ליד מיטת אביו, הראש שלו בין הידיים.

"אני כאן," אני לוחשת ומתיישבת לידו.

הוא מסתכל עליי בעיניים אדומות מדמעות.

"אני מפחד לאבד אותו," הוא אומר בקול חנוק.

אני מחבקת אותו חזק, מרגישה איך הכאב שלו הופך גם לכאב שלי.

בלילה אנחנו חוזרים יחד הביתה. יונתן סוף סוף מדבר – מספר לי על הילדות שלו, על הפחדים שלו, על כמה שהוא מרגיש לבד למרות שאני לידו.

"אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך," הוא אומר פתאום.

"גם אני מצטערת," אני לוחשת.

אנחנו מתחילים לבכות יחד – כל הכאב שנצבר בחודשים האחרונים מתפרץ החוצה.

בימים שאחרי אנחנו מנסים להתקרב מחדש. הולכים יחד לטיפול זוגי אצל דנה – פסיכולוגית דתייה משכונת בקעה.

"מה את מרגישה כלפי יונתן?" היא שואלת אותי בפגישה הראשונה.

אני שותקת רגע ארוך ואז אומרת: "אני אוהבת אותו… אבל לפעמים אני מרגישה לבד איתו יותר מאשר כשהייתי לבד באמת."

דנה מהנהנת ומביטה ביונתן: "ומה אתה מרגיש?"

יונתן משפיל מבט: "אני מפחד שהיא תעזוב אותי… שאני לא מספיק טוב בשבילה." הדמעות שוב עולות בעיניו.

אנחנו יוצאים מהפגישה מחובקים – בפעם הראשונה מזה חודשים אני מרגישה תקווה קטנה בלב.

בערב אני מקבלת הודעה נוספת מאיתי: "אם תרצי לדבר – אני כאן." אני מוחקת אותה בלי לענות.

בלילה אני שוכבת ליד יונתן וחושבת – האם אפשר לתקן הכול? האם אפשר לבחור באהבה מחדש אחרי שכל כך הרבה נשבר?

אני נזכרת במה שאמא שלי אמרה לי פעם: "אהבה זה לא רק פרפרים בבטן – זה לבחור כל יום מחדש להישאר." האם גם הפעם אצליח לבחור נכון?

אז מה אתם חושבים – האם אפשר לסלוח ולבנות מחדש אחרי בגידה קטנה בלב? האם גם לכם קרה שהרגשתם לבד בתוך זוגיות?