מה אתה מחביא במקרר?

"יונתן! שוב אתה שם?" הקול של מרים חותך את הלילה כמו סכין. אני קופא, יד אחת בתוך המקרר, השנייה מחזיקה קציצה קרה. "אמרתי לך שזה בשביל הילדים למחר!" היא לוחשת-צועקת, שלא להעיר את נועה ועמית. אני עומד שם, כמו ילד שנתפס גונב שוקולד בפסח.

"סליחה," אני ממלמל, לא מסתכל לה בעיניים. "פשוט הייתי רעב."

מרים נאנחת, עוצמת עיניים. "יונתן, זה לא רק האוכל. זה כל הזמן. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך."

אני שותק. היא חוזרת לחדר, ואני עומד שם עוד רגע, מרגיש איך הבושה מתפשטת לי בגוף. אני סוגר את המקרר בשקט, אבל הדלת חורקת – כאילו גם היא שופטת אותי.

בבוקר, מרים לא מדברת איתי. הילדים מתעוררים, מחפשים את הקציצות. "אבא אכל אותן," נועה לוחשת לעמית, כאילו זה סוד משפחתי אפל. אני מנסה לחייך, אבל הלב שלי מתכווץ.

בדרך לעבודה אני עובר ליד הסופר. על המדף אני רואה משהו מוזר – מנעולים למקרר. פלסטיק לבן עם קוד מספרים קטן. אני עוצר, מסתכל עליהם. לרגע אני מדמיין את מרים מתקינה כזה אצלנו בבית, ואני מתחנן בפניה שתיתן לי רק ביס אחד.

הטלפון מצלצל – זו אמא שלי. "יונתן, אתה בא לשבת? הכנתי גפילטע פיש כמו שאתה אוהב." אני כמעט אומר לה שלא, אבל בסוף מסכים. אולי אצל אמא יהיה לי רגע של שקט.

בערב, מרים יושבת בסלון עם הפנים לקיר. "חשבתי על זה," היא אומרת פתאום. "אולי באמת נשים מנעול על המקרר."

אני מתפוצץ: "מה את חושבת שאני? ילד בן חמש? זה הבית שלי!"

"אז תתחיל להתנהג כמו מבוגר!" היא עונה לי, והקול שלה רועד.

אני יוצא מהבית, דופק את הדלת מאחוריי. ברחוב אני הולך סחור-סחור, הראש שלי מלא מחשבות. למה אני עושה את זה? הרי אני יודע שזה פוגע בה ובילדים. אולי זה בכלל לא קשור לרעב.

אני נזכר בילדות שלי – אבא תמיד היה אוכל ראשון, משאיר לנו שאריות. אמא הייתה מתחננת שנשאיר משהו לאחים הקטנים. אולי משהו מזה נשאר בי – פחד שלא יישאר לי כלום.

בלילה אני חוזר הביתה בשקט. מרים ישנה בסלון, מכוסה בשמיכה דקה. אני מתיישב לידה, מסתכל עליה ישנה. היא נראית עייפה כל כך.

למחרת בבוקר אני קם מוקדם, מכין לילדים סנדוויצ'ים בעצמי. מרים מסתכלת עליי מופתעת. "מה אתה עושה?"

"מנסה להשתנות," אני עונה בשקט.

בערב אנחנו יושבים יחד במטבח. מרים מוציאה מהתיק את המנעול שקנתה בסופר. היא מניחה אותו על השולחן בינינו.

"אני לא רוצה להשתמש בזה," היא אומרת. "אבל אני גם לא יכולה להמשיך ככה."

אני מסתכל עליה, מרגיש איך הדמעות עולות לי לגרון. "אני מפחד," אני לוחש. "מפחד שלא יישאר לי כלום, כמו פעם בבית של ההורים שלי."

מרים מושיטה יד ולוקחת את היד שלי ביד שלה. "פה זה לא שם," היא אומרת ברוך. "פה אנחנו בונים משהו אחר."

אני מהנהן, אבל בפנים הסערה לא נרגעת.

בשבת אצל אמא שלי, כולם סביב השולחן – אחים, גיסות, ילדים צורחים ברקע. אמא מגישה את הגפילטע פיש ואני לוקח פרוסה אחת בלבד. אמא מסתכלת עליי במבט מודאג: "אתה חולה?"

"לא אמא," אני מחייך אליה בעצב. "פשוט לומד לחלוק."

בערב אני ומרים יושבים במרפסת עם תה נענע מהגינה. היא שותקת הרבה זמן ואז אומרת: "אתה יודע, לפעמים נדמה לי שהמקרר הוא רק סימפטום למשהו אחר אצלנו בבית." אני מהנהן, יודע שהיא צודקת.

הילדים רצים אלינו: "אבא, אפשר גלידה?" אני קם ומוציא להם שתי קופסאות קטנות מהמקרר – הפעם נשאר להם הכול.

בלילה אני שוכב במיטה וחושב: האם אצליח באמת להשתנות? האם אפשר לרפא הרגלים ישנים שנולדו מתוך פחדים ישנים?

אולי אתם יודעים – איך מתמודדים עם הרגלים שמלווים אותנו מילדות? האם אפשר לבנות בית אחר מזה שגדלנו בו?