האם חיוך של ילד יכול לרפא לב שבור?

"די, נועה! מספיק כבר!" שמעתי את מיכל צועקת מהחדר הסמוך. השעה הייתה שתיים בלילה, ואני, יעקב, שכבתי ער במיטה שלי, מאזין לבכי של נכדתי בת השלוש. אשתי, רבקה, נאנחה לצידי. "היא לא ישנה כבר שבועות," לחשה לי. "אני דואגת לה."

לא הייתי צריך לשאול למי היא מתכוונת. מיכל, כלתי, הייתה צל של עצמה מאז התאונה של בני, אורי. הוא שכב בבית החולים כבר חודשיים, מחוסר הכרה. מיכל עברה לגור אצלנו עם שתי הילדות – נועה הקטנה ותמר בת השבע – כי לא יכלה להחזיק את הדירה לבד וגם לא רצתה להיות לבד.

בבוקר, כשהתעוררתי, מצאתי את מיכל יושבת במטבח, עיניה אדומות. היא שתתה קפה קר, מבטה תקוע בשום מקום. "בוקר טוב," ניסיתי לחייך אליה. היא הנהנה בקושי.

"מיכל," אמרתי בעדינות, "אולי תנסי לישון קצת? אני אקח את הילדות לגן ולבית הספר."

"אני לא יכולה," היא לחשה. "אני מפחדת להירדם. אולי יתקשרו מבית החולים… אולי משהו יקרה."

רבקה נכנסה למטבח, הניחה יד על כתפה של מיכל. "אנחנו כאן בשבילך. את לא לבד."

מיכל פרצה בבכי חרישי. "אני לא יודעת איך להמשיך. אני לא יודעת איך להיות אמא לבד. אורי תמיד היה החזק… אני לא בנויה לזה."

הבטתי בה ובליבי עלתה תחושת אשמה – האם עשיתי מספיק בשבילם? האם הייתי אבא טוב לאורי? האם אני סבא מספיק טוב לנכדות שלי עכשיו?

באותו יום לקחתי את תמר לבית הספר ואת נועה לגן. בדרך חזרה פגשתי את חיים, השכן מהקומה למטה. "נו, יעקב, מה שלומך? שמעתי על אורי… קשה מאוד."

"כן," עניתי קצרות.

"אם תצטרך משהו – אפילו רק לדבר – אני כאן," אמר חיים ולחץ לי את היד בחום.

בערב, כשכולם כבר היו בבית, רבקה הציעה שנעשה ארוחת ערב משפחתית – משהו קטן, אולי זה יעזור למיכל קצת לצאת מהדיכאון. הכנתי חביתה וסלט, תמר עזרה לערוך את השולחן ונועה שיחקה עם הבובה שלה.

פתאום נועה התחילה לצחוק בקול רם – צחוק מתגלגל כזה שרק ילדים יודעים להפיק. היא הרימה את הבובה שלה באוויר וצעקה: "סבא! תראה! הבובה עפה!"

מיכל הרימה את הראש והביטה בנועה. לרגע ראיתי חיוך קטן בזווית הפה שלה – חיוך ראשון מזה שבועות.

"את רואה?" לחשתי לרבקה, "אולי יש תקווה."

אבל התקווה הייתה שברירית מאוד. באותו לילה שוב שמענו את מיכל בוכה בחדר שלה. רבקה רצתה להיכנס אליה, אבל עצרתי אותה: "היא צריכה זמן."

עברו שבועות. כל יום היה דומה לקודמו – בית חולים, גן ילדים, עבודה חלקית שלי בספרייה העירונית כדי לעזור בפרנסה. מיכל כמעט ולא יצאה מהבית. תמר התחילה להסתגר בעצמה; המורה שלה התקשרה אלינו: "היא לא משתפת פעולה בשיעורים, היא עצובה מאוד." נועה התחילה להרטיב בלילה.

יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה ומצאתי את מיכל יושבת על הרצפה בסלון, מוקפת בצעצועים מפוזרים ובנותיה בוכות לידה. היא הביטה בי בעיניים כבויות: "אני לא מצליחה… אני לא מצליחה להיות אמא טובה… אולי עדיף שתיקחו אותן אליכם." הלב שלי נשבר.

התיישבתי לידה ואמרתי: "מיכל, את לא לבד בזה. גם אני לפעמים מרגיש שאני לא מספיק טוב – לא הייתי אבא מושלם לאורי, וגם עכשיו אני טועה הרבה. אבל אנחנו משפחה – אנחנו עוברים את זה ביחד."

היא פרצה בבכי ונשענה על כתפי. תמר חיבקה אותה ונועה טיפסה עליה וצחקה: "אמא! תראי אותי!" לרגע קצר ראיתי שוב ניצוץ בעיניה של מיכל.

בערב דיברתי עם רבקה: "אנחנו חייבים לעזור לה יותר – אולי טיפול? אולי קבוצת תמיכה?"

רבקה הנהנה: "אבל איך נשכנע אותה? היא מתביישת לבקש עזרה."

החלטנו לדבר איתה למחרת בבוקר.

"מיכל," פתחתי בזהירות כשישבנו שלושתנו במטבח, "אנחנו רואים כמה קשה לך – וזה בסדר לבקש עזרה. יש קבוצות תמיכה לאנשים במצב שלך… אולי זה יעזור לך קצת לנשום?"

מיכל שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "אני מפחדת… מפחדת שאם אדבר על זה בקול רם – זה יהיה אמיתי מדי."

רבקה חיבקה אותה: "דווקא כשמדברים – הלב נפתח קצת והכאב נהיה פחות כבד לבד."

בסוף הסכימה לנסות.

עברו עוד שבועות. מיכל התחילה ללכת לפסיכולוגית ולקבוצת תמיכה של נשים שבעליהן נפצעו בצבא או בתאונות דרכים – מסתבר שיש הרבה כאלה בארץ שלנו.

לאט לאט ראינו שינוי קטן: היא התחילה לצאת מהבית עם הילדות לגינה הציבורית; לפעמים אפילו צחקה איתן קצת.

יום אחד תמר חזרה מבית הספר עם ציור: כל המשפחה מחזיקה ידיים – גם אבא אורי מצויר שם, מחייך.

"זה יפה מאוד," אמרתי לה בעדינות.

"אני מתגעגעת אליו," היא לחשה.

"גם אני," עניתי וחיבקתי אותה חזק.

בערבים הייתי מספר לנכדות סיפורים על אורי כשהיה ילד – איך היה שובב ואיך תמיד ידע להצחיק את כולם גם ברגעים הכי קשים.

יום שישי אחד ישבנו כולנו סביב שולחן השבת; מיכל הדליקה נרות ודמעות זלגו על לחייה – אבל הפעם הן היו דמעות של התרגשות ולא רק של כאב.

"את יודעת," אמרתי לה אחרי הארוחה בשקט, "לפעמים דווקא הילדים שלנו מזכירים לנו שיש עוד למה לקוות – שהחיים ממשיכים גם כשנדמה שהכול נגמר."

מיכל חייכה אליי חיוך אמיתי ראשון מזה חודשים: "אולי באמת… אולי יום אחד גם אני אצליח לחייך שוב באמת."

בלילה ההוא ישבתי במרפסת והבטתי בשמים החשוכים של פתח תקווה ושאלתי את עצמי: האם באמת אפשר לרפא לב שבור? האם חיוך של ילד מספיק כדי להחזיר תקווה למשפחה שנפגעה כל כך עמוק?