האם אפשר לאהוב את הנכד שלי?

"את לא יכולה פשוט לנסות?" שואלת אותי בתי, הדס, בקול רועד, עיניה נוצצות מדמעות. אנחנו יושבות בסלון הדירה שלי בחולון, השעה כבר אחרי שמונה בערב, ואני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ. יונתן, הנכד שלי, בן חמש, משחק על השטיח עם קוביות לגו, שקט מדי בשביל ילד בגילו. אני מביטה בו – ילד יפה, עיניים גדולות כמו של אבא שלו, תלתלים כהים – ולא מצליחה להרגיש כלום. לא חמלה, לא חום, לא שמחה. רק ריקנות.

אני מנסה להסתיר את זה מהדס. היא הרי עברה כל כך הרבה – גירושים קשים, עבודה תובענית בבית החולים, והבדידות שמכרסמת בה מאז שאביו של יונתן עזב לארה"ב. אני אמורה להיות העוגן שלה, הסבתא החמה שמבשלת מרק עוף ומספרת סיפורים על ילדותה בירושלים. אבל אני לא מצליחה. כל פעם שיונתן בא אליי, אני מרגישה כאילו מישהו זר נכנס לי הביתה. אני מתביישת בזה. מתביישת בעצמי.

"אני מנסה," אני לוחשת להדס, כמעט בלי קול. "באמת שאני מנסה." היא מסתכלת עליי במבט מאוכזב, ואז קמה ולוקחת את יונתן ביד. "נלך הביתה," היא אומרת לו. הוא לא מתנגד. רק אוסף את הקוביות בשקט.

בלילה אני לא מצליחה להירדם. אני שומעת את הרעש של האוטובוסים ברחוב סוקולוב, את הצעדים של השכנים מעליי, ואת המחשבות שלי צורחות: מה לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה לאהוב אותו? הרי כשהדס נולדה, הייתי מוצפת באהבה. הייתי מוכנה למות בשבילה. אז למה עכשיו זה כל כך קשה?

אני נזכרת בילדות שלי בירושלים של שנות החמישים – אמא שלי, רבקה, הייתה אישה קשה. אף פעם לא חיבקה אותי באמת. תמיד הייתה עסוקה בעבודה במכולת של סבא יעקב. אולי בגלל זה אני כזו? אולי משהו בי התקלקל כבר אז?

שבוע עובר. הדס שולחת לי הודעה: "יונתן רוצה לבוא אלייך בשישי. אפשר?" אני כמעט כותבת לה שלא מתאים לי, אבל משהו עוצר אותי. אולי זו אשמה, אולי פחד שהיא תתרחק ממני לגמרי. אני עונה: "ברור! מחכה לו."

ביום שישי בבוקר אני הולכת לשוק בחולון לקנות פירות וירקות. אני רואה שם את שושנה מהוועד – היא מספרת לי בגאווה איך הנכדה שלה זכתה בתחרות ציור בבית הספר הדתי. "איזה מזל יש לך לנכדים!" היא אומרת לי בחיוך רחב. אני מחייכת בחזרה, אבל בפנים אני רוצה לבכות.

כשיונתן מגיע, הוא מתיישב מול הטלוויזיה ורואה פרק של "החממה". אני מנסה לשבת לידו, לשאול אותו שאלות: "איך היה בגן? יש לך חברים?" הוא עונה לי במשפטים קצרים, כמעט לא מסתכל עליי. אני מרגישה איך הקיר בינינו הולך וגדל.

פתאום הוא שואל: "סבתא, למה את אף פעם לא מחבקת אותי?" הלב שלי נעצר לרגע. אני מגמגמת: "אני… פשוט… לפעמים קשה לי." הוא שותק רגע ואז חוזר לטלוויזיה.

בערב הדס באה לקחת אותו. היא מסתכלת עליי בעיניים אדומות: "את יודעת שהוא מרגיש שאת לא אוהבת אותו? את יודעת כמה זה כואב לי?"

אני מתפרקת בבכי. "אני לא יודעת מה לעשות!" אני צועקת כמעט בלחש. "אני מרגישה שאני נכשלת בתור אמא ובתור סבתא!"

הדס מתקרבת אליי ומחבקת אותי חזק. "אולי תנסי לדבר איתו? לספר לו משהו על עצמך? אולי זה יעזור לך להרגיש קרובה אליו." היא לוחשת לי באוזן.

בלילה אני חושבת על מה שאמרה לי. למחרת מתקשרת להדס: "אפשר לדבר עם יונתן בטלפון?" היא מעבירה אותו.

"יונתן? זה סבתא מרים."

"כן?"

"רציתי לספר לך משהו… כשהייתי ילדה בירושלים, היה לי כלב קטן שקראו לו בובי. הוא היה החבר הכי טוב שלי." אני מספרת לו איך היינו משחקים יחד בגינה של השכונה, איך פחדתי מהחושך והוא תמיד שמר עליי.

פתאום אני שומעת אותו צוחק: "גם לי יש כלב בגן! קוראים לו ג'וני."

אנחנו ממשיכים לדבר עוד כמה דקות – על הכלבים שלנו, על הפחדים שלנו בלילה, על דברים קטנים שלא דיברתי עליהם שנים.

כשאני מנתקת את השיחה, אני מרגישה משהו קטן נפתח בי. אולי זו התחלה של משהו חדש?

בשבועות הבאים אני משתדלת יותר – מזמינה את יונתן להכין איתי עוגיות שוקולד (הוא שופך חצי מהקקאו על הרצפה וצוחק), לוקחת אותו לגינה הציבורית ליד הבית (הוא רץ אחרי היונים ואני אחריו), ומספרת לו סיפורים על הילדות שלי בירושלים.

לאט לאט אני מגלה שגם אם האהבה לא באה מיד – אפשר לבנות אותה צעד אחרי צעד. לפעמים היא מגיעה דרך זיכרון משותף, לפעמים דרך עוגיה חמה או חיבוק קטן לפני השינה.

אבל עדיין יש רגעים קשים – כשאני רואה את הדס מסתכלת עליי במבט מלא תקווה וכאב; כשאני שומעת את השכנות מדברות על הנכדים שלהן ואני מרגישה זרה; כשאני שואלת את עצמי אם אי פעם אצליח להיות הסבתא שהדס ויונתן צריכים.

אני כותבת את הסיפור הזה כי אולי יש עוד אנשים כמוני – שמפחדים להודות בקושי הזה, שמרגישים בושה ואשמה במקום שבו אמורה להיות אהבה פשוטה וטבעית.

אולי יום אחד אצליח להרגיש באמת את החום הזה בלב – ואולי הדרך לשם עוברת דרך קבלה עצמית וסליחה לעצמי.

תגידו לי – האם גם אתם הרגשתם פעם ריחוק ממישהו שאמורים לאהוב? איך מתמודדים עם הבושה והפחד שלא להיות "מספיק טובים" בשביל המשפחה שלכם?