לב שבור ברחוב אבן גבירול: מכתב לאהבה שלא הייתה

"את שוב בוכה?" שאלה אמא שלי בטלפון, הקול שלה רועד בין דאגה לכעס. "מרים, בת ארבעים, מתי תפסיקי לרחם על עצמך?"

שתקתי. מה כבר אפשר להגיד? היא לא יודעת כמה לילות אני שוכבת ערה, בוהה בתקרה בדירה השכורה ברחוב אבן גבירול, מנסה להיזכר מתי הפסקתי להאמין באהבה. אולי זה היה אחרי עוד הודעה קרה מאורי – "אני לא יכול לדבר עכשיו, אשתי בבית" – או אולי אחרי שראיתי את עצמי במראה, עיניים אדומות, פנים עייפות, ושום ילד לא קורא לי "אמא".

אני מרים, בת יחידה למשפחה ירושלמית מסורתית. כל הילדות שלי הייתה מלאה בציפיות: מתי תתחתני? מתי תביאי נכדים? כל שבת אצל סבתא רחל, כל חג עם הדודות שמביטות בי ברחמים. "ילדה יפה כמוך, איך זה שאת עדיין לבד?" הן לוחשות אחת לשנייה. ואני מחייכת בכוח, בולעת את הדמעות עם המרק.

אבל אני לא לבד כי לא רציתי. אני לבד כי האמנתי. האמנתי לאורי, האמנתי לדוד, האמנתי לכל אותם גברים עם כיפה סרוגה או בלי, שבאו אליי עם עיניים טובות וסיפורים על נישואים מתים. "את האור שלי," אמר לי אורי בלילה ההוא על חוף הים בהרצליה. "אף אחת לא גרמה לי להרגיש ככה. אני רק צריך זמן."

חיכיתי לו. שנים חיכיתי. כל יום שישי הייתי בודקת את הטלפון, מחכה להודעה – אולי הפעם הוא יברח אליי, אולי הפעם הוא יבחר בי. אבל תמיד הייתה סיבה: הילדים חולים, אשתו חושדת, העבודה לוחצת. ואני? אני דחיתי הצעות אמיתיות, סירבתי לדייטים עם בחורים טובים מהקהילה – כי הלב שלי כבר היה שלו.

"מרים, את חייבת להפסיק עם זה," אמרה לי רותי, החברה הכי טובה שלי מאז התיכון. "את הורסת לעצמך את החיים. הוא לא יעזוב אותה בחיים."

"את לא מבינה," לחשתי לה פעם אחת בבית קפה בדיזנגוף. "הוא אוהב אותי באמת. הוא פשוט תקוע."

רותי גלגלה עיניים. "כולם אוהבים באמת עד שמגיע הרגע לבחור. והוא בוחר בה. תמיד."

היא צדקה. אבל לקח לי שנים להבין את זה.

בגיל שלושים וחמש עוד היה לי תקווה – אולי עוד אצליח להביא ילד לבד, אולי עוד אמצא מישהו פנוי ואמיתי. אבל השנים עברו מהר מדי: עבודה בהייטק, לילות ארוכים במשרד, חופשות קצרות באירופה כדי לברוח מהשאלות של המשפחה.

כל פעם שחזרתי מירושלים לתל אביב הרגשתי איך אני מתרחקת מהשורשים שלי – מהמסורת, מהמשפחה, מהחלום הפשוט של בית עם ילדים. במקום זה נהייתי "הדודה הרווקה מתל אביב", זו שמביאה מתנות יקרות לבריתות של בני דודים ומתחמקת מהמבטים.

לפני שנה פגשתי את אלעד – גרוש טרי עם שני ילדים קטנים. הוא היה עדין, פצוע בעצמו, מחפש תיקון. יצאנו כמה חודשים, דיברנו על עתיד משותף. לרגע העזתי להאמין שאולי עוד אפשר להתחיל מחדש.

אבל אז הגיעה השיחה ההיא: "מרים, אני מצטער… הגרושה שלי לא מוכנה שהילדים יכירו אותך. היא מאיימת לקחת אותם ממני אם את תיכנסי לתמונה." שוב נשארתי לבד – לא בגלל שלא הייתי מספיק טובה, אלא כי תמיד הייתי הבחירה השנייה.

בערב יום כיפור האחרון ישבתי עם עצמי מול החלון הפתוח, הרחוב שקט והלב רועש. כתבתי מכתב – לאורי, לדוד, לאלעד – ובעיקר לעצמי:

"די. מספיק לחכות למישהו שיבחר בי בסוף היום. מספיק להאמין להבטחות ריקות של גברים שלא מסוגלים להיות אמיצים באמת."

אבל גם אחרי שהבטחתי לעצמי להשתנות – הבדידות לא עוזבת. כל יום אני רואה אמהות בגינה עם ילדים קטנים, זוגות צעירים מחזיקים ידיים בדרך לבית הכנסת בשבת, ואני מרגישה כמו צופה מהצד בחיים של אחרים.

לפעמים אני חושבת שאולי טעיתי כשברחתי מהדת ומהקהילה – אולי אם הייתי נשארת בירושלים ולא בורחת לתל אביב הגדולה והבודדה, היה לי בית משלי עכשיו. אולי אם הייתי מקשיבה לאמא ולא מתעקשת להיות "מיוחדת", היה לי ילד לקרוא לו יעקב או תמר.

אבל אז אני נזכרת בכל אותן פעמים שהרגשתי חיה באמת – ברגעים הקטנים של תשוקה ואהבה אסורה, בשיחות הארוכות לתוך הלילה עם גברים שלא היו שלי באמת אבל גרמו לי להרגיש נראית.

"מרים," אמרה לי אמא בפעם האחרונה שביקרתי בירושלים, "עוד לא מאוחר בשבילך. יש היום טיפולים, יש תרומות זרע… למה שלא תנסי?"

"אני מפחדת," עניתי לה בלחש. "מפחדת להיות לבד עם ילד בעולם הזה. מפחדת שלא אהיה מספיק טובה." היא חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום.

בלילות אני מדברת עם אלוהים – מבקשת סימן, מבקשת סליחה על כל השנים שבזבזתי על אהבות בלתי אפשריות במקום לבנות משהו אמיתי.

לפעמים אני מדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם הייתי בוחרת אחרת: אם הייתי אומרת "כן" לבחור ההוא מהשידוך בגיל עשרים ושמונה; אם הייתי עוזבת את אורי מיד כשהבנתי שהוא לא יעזוב את אשתו לעולם; אם הייתי מעזה להביא ילד לבד ולא מחכה לנס.

אבל אלה רק דמיונות.

המציאות היא שאני כאן – אישה בת ארבעים בדירה קטנה בתל אביב, עם לב שבור והרבה שאלות שאין להן תשובה.

אני כותבת את המכתב הזה לא כדי שירחמו עליי – אלא כדי שמישהי אחרת תקרא ותבין: אל תאמיני להבטחות של גברים נשואים. אל תחכי שמישהו יבחר בך בסוף היום. תבחרי בעצמך קודם.

אולי יום אחד עוד יהיה לי אומץ להתחיל מחדש – אולי עוד אחזור לירושלים ואמצא שם שלווה שלא מצאתי בעיר הגדולה.

אבל בינתיים אני כאן – לומדת לסלוח לעצמי על כל הבחירות הלא נכונות.

תגידו לי אתם – האם באמת אפשר להתחיל הכל מחדש בגיל ארבעים? או שהלב נשאר שבור לתמיד?