עוד תחזרי אליי!

"עוד תחזרי אליי! את תראי, בסוף תביני שאין לך לאן ללכת!" צעקתי אחרי מיכל כשטרקה את הדלת מאחוריה. הילדים, עומר ויעל, ישבו בפינת הסלון, עיניים גדולות, שקטים מהרגיל. הרגשתי איך הדם רותח לי בעורקים, אבל גם איך משהו בי נשבר.

הטלפון שלי רעד בכיס. הודעה מאמא: "יונתן, מתי אתה מגיע? אבא הכין קובה שאתה אוהב." לרגע רציתי לזרוק את הטלפון מהחלון. מה הם יבינו? מה הם יודעים על החיים שלי? על מיכל? על זה שאני לא מסוגל להפסיק לחשוב על רותם מהמשרד?

הדרך לבית של ההורים בפתח תקווה הרגישה כמו מסע עינוי. כל פנס ברחוב האיר לי את הבושה בפנים. "בגדתי, נו אז מה?" ניסיתי לשכנע את עצמי. "כולם עושים את זה. גברים בגילי – זה טבעי. ומיכל… מי בכלל ירצה אותה עכשיו? עם שני ילדים, עייפה, שחוקה, נראית מבוגרת ממני למרות שאנחנו בני אותו גיל."

נכנסתי הביתה. אמא ישר עטפה אותי בחיבוק חזק מדי. אבא הביט בי מעבר לעיתון, עיניו חודרות. "מה שלומך, יונתן? אתה נראה עייף."

"אני בסדר," שיקרתי.

"ואיפה מיכל והילדים?" אמא שאלה.

"הם… נשארו בבית. היה לנו ריב קטן." ניסיתי להישמע קליל.

"ריב קטן?" אבא הניח את העיתון. "אתה יודע, יונתן, נישואים זה לא משחק ילדים. גם אני ואמא שלך רבנו לא פעם. אבל תמיד ידענו לחזור אחד לשני."

רציתי לצעוק עליו: אתה לא מבין כלום! העולם השתנה! אבל שתקתי.

בלילה שכבתי במיטה הישנה שלי, מוקף בפוסטרים של מכבי תל אביב מהתיכון. הראש שלי לא הפסיק להסתובב. רותם שלחה לי הודעה: "חושב עליך." הלב שלי דפק חזק. מיכל לא שלחה כלום.

בבוקר קמתי מוקדם ונסעתי לעבודה בתל אביב. בדרך קיבלתי הודעה מהגננת: "עומר בכה כל הבוקר, שאל איפה אבא." משהו בי התכווץ. התקשרתי למיכל – היא לא ענתה.

בעבודה כולם התנהגו כרגיל. רותם חייכה אליי במטבחון. "איך היה הלילה?" שאלה בקול מתוק מדי.

"בסדר," מלמלתי.

"אתה נראה טרוד," היא אמרה והתקרבה אליי קצת יותר מדי.

"יש לי קצת בעיות בבית," הודיתי.

"אם תרצה לדבר… אני כאן," היא לחשה.

בערב חזרתי לדירה הריקה. מיכל לקחה את הילדים להורים שלה בירושלים. השקט היה בלתי נסבל. פתחתי טלוויזיה, ניסיתי להירדם – לא הצלחתי.

ביום שישי בערב הגעתי שוב להורים שלי לסעודת שבת. אמא שאלה: "מתי מיכל והילדים באים?"

"הם אצל ההורים שלה," עניתי בקור.

אבא הביט בי ארוכות. "יונתן, אתה יודע – לפעמים צריך לדעת לבקש סליחה."

"סליחה? ממי? ממנה? היא זו שטרקה את הדלת!"

"ומה אתה עשית?" הוא שאל בשקט.

שתקתי.

במוצאי שבת קיבלתי הודעה ממיכל: "אנחנו צריכים לדבר." הלב שלי צנח לתחתונים.

נפגשנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית הישנה. היא נראתה עייפה, עיניה אדומות מבכי.

"יונתן," היא התחילה בקול רועד, "אני יודעת על רותם."

לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים.

"אני לא יודעת אם אני יכולה לסלוח לך," המשיכה. "אבל אני גם לא רוצה שהילדים יגדלו בבית כזה – עם שקרים, עם כעסים."

"מיכל… אני מצטער," לחשתי.

היא חייכה חיוך עצוב. "אתה מצטער כי תפסתי אותך או כי באמת אכפת לך?"

לא ידעתי מה לענות.

"אני לא יודעת מה יהיה הלאה," אמרה לבסוף. "אבל אני הולכת עכשיו. אל תנסה לעצור אותי." היא קמה והלכה.

חזרתי לדירה הריקה והסתכלתי על התמונות שלנו מהטיול לכנרת, על הציורים של עומר ויעל על המקרר. פתאום הבנתי כמה לבד אני באמת.

בערב התקשרה אמא שלי: "יונתן, אולי תבוא לארוחת ערב? אתה לא צריך להיות לבד."

"אני בסדר, אמא," שיקרתי שוב.

בלילה חלמתי שמיכל חוזרת אליי, מחייכת, הילדים רצים אליי בזרועות פתוחות. התעוררתי מזיע.

עברו שבועיים. מיכל לא התקשרה, הילדים לא באו לבקר. רותם ניסתה להתקרב – אבל כל פעם שהסתכלתי עליה ראיתי רק את הפנים של מיכל.

יום אחד קיבלתי מכתב מעורך דין: מיכל מבקשת לפתוח תיק גירושין.

ישבתי בסלון הריק והרגשתי איך כל העולם שלי מתפרק.

בערב הלכתי להורים שוב. אבא ישב במרפסת עם כוס תה.

"יונתן," הוא אמר בשקט, "לפעמים אנחנו עושים טעויות שאי אפשר לתקן. אבל תמיד אפשר לבחור איך להמשיך מכאן."

שתקתי ארוכות ואז שאלתי: "אבל למה זה קרה לי? למה דווקא אני?"

אבא הביט בי בעיניים טובות: "אולי תשאל את עצמך – מה באמת חשוב לך בחיים? ומה אתה מוכן לעשות כדי לא לאבד את זה שוב?"

אני יושב עכשיו מול הדירה הריקה ושואל את עצמי: האם באמת חשבתי שמיכל תחזור אליי בכל מחיר? האם גאווה שווה יותר ממשפחה?

מה אתם חושבים – האם אפשר לסלוח על בגידה? האם יש דרך לחזור אחורה כשמשהו נשבר?