אהבה שמסנוורת: הסיפור של מרים ואליעזר

"אליעזר, אתה שומע אותי בכלל?" שאלתי בקול רועד, עומדת ליד דלת הכניסה לדירתו הקטנה בשכונת קטמון הישנה. הוא לא ענה מיד. עיניו היו תקועות במסך הטלפון, אצבעותיו מרפרפות על הודעות בווטסאפ. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, כמו בכל פעם שהייתי לידו – מלאת תקווה, מלאה פחד.

"מרים, אני עסוק עכשיו," מלמל בלי להרים את הראש. "יש לי עוד פגישה בזום עם הסטודנטים."

הסתכלתי עליו – אליעזר, המרצה הכריזמטי מהאוניברסיטה, האיש שכל הבנות דיברו עליו במסדרונות. אבל אני הייתי בטוחה שאני רואה בו משהו שאף אחת אחרת לא ראתה: את העצב בעיניים, את הרוך שמסתתר מאחורי החזות הקשוחה. הייתי בטוחה שהוא מרגיש כלפיי משהו, גם אם הוא לא מודה בזה.

התחלתי להגיע להרצאות שלו גם כשלא הייתי חייבת. תמיד התיישבתי בשורה הראשונה, חייכתי אליו חיוך גדול, שאלתי שאלות חכמות. לפעמים הוא היה עונה לי במבט קצר, לפעמים אפילו חייך אליי חצי חיוך. זה הספיק לי להמשיך לחלום בלילות.

"אמא, למה את חוזרת כל כך מאוחר?" שאלה אותי רחל, הבת שלי בת השמונה, כשחזרתי הביתה באותו ערב. היא ישבה על הספה עם ספר פתוח, אבל העיניים שלה היו מלאות דאגה.

"הייתי צריכה לסיים משהו בעבודה," שיקרתי. לא יכולתי לספר לה שאמא שלה רודפת אחרי אהבה בלתי אפשרית.

בערב, כששכבתי במיטה, שמעתי את אמא שלי מתקשרת אליי. "מרים, מתי תפסיקי לרדוף אחרי גברים שלא מתאימים לך? את לא רואה שהוא לא בעניין?"

"את לא מבינה, אמא," לחשתי. "הוא פשוט לא יודע עדיין שהוא אוהב אותי."

"מרים'לה," היא נאנחה. "את חכמה מדי בשביל זה. תתעוררי כבר."

אבל לא יכולתי להתעורר. כל בוקר קמתי עם תקווה חדשה – אולי היום הוא יסתכל עליי אחרת, אולי היום הוא יזמין אותי לקפה אחרי ההרצאה. אפילו קניתי חולצה חדשה במיוחד בשוק מחנה יהודה – לבנה, עם כפתורים קטנים – ויום אחד פתחתי את הכפתור העליון לפני שנכנסתי לכיתה.

"שלום אליעזר," אמרתי בקול הכי מתוק שיכולתי להוציא מעצמי.

הוא הסתכל עליי לשנייה, ואז חזר לדבר עם אחד הסטודנטים. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמנסה למשוך תשומת לב של מישהו שלא שם לב אליה בכלל.

בבית, המתח הלך וגבר. רחל התחילה לשאול שאלות קשות: "אמא, למה את עצובה? למה את בוהה בטלפון כל הזמן?"

לא ידעתי מה לענות לה. איך אפשר להסביר לילדה קטנה שאמא שלה שבויה באשליה?

בערב שבת ישבנו כולנו סביב השולחן – אני, רחל ואמא שלי. הדלקנו נרות, שרנו זמירות. אמא שלי הסתכלה עליי בעיניים טובות אבל עייפות.

"מרים, תסתכלי על הילדה שלך," היא לחשה לי כשפינינו את השולחן. "היא צריכה אותך כאן, לא בעולם של פנטזיות."

בלילה חלמתי שאני ואליעזר יושבים יחד בבית קפה קטן ברחוב עזה. הוא מחזיק לי את היד ואומר לי שהוא אוהב אותי. כשהתעוררתי בבוקר, הדמעות זלגו לי על הכרית.

יום אחד החלטתי שאני חייבת לדעת את האמת. שלחתי לו הודעה: "אליעזר, אפשר לדבר איתך רגע אחרי ההרצאה?"

הלב שלי דפק כמו משוגע כשנפגשנו במסדרון הריק. "אני… אני מרגישה שיש בינינו משהו מיוחד," אמרתי בקול חלש.

הוא הביט בי במבט מופתע – אולי אפילו קצת עצוב.

"מרים," הוא אמר בשקט, "את בחורה נהדרת, באמת. אבל אני לא מרגיש את מה שאת מרגישה. אני מצטער אם נתתי לך לחשוב אחרת."

העולם נעצר לרגע. כל החלומות שלי התרסקו בשנייה אחת.

חזרתי הביתה שבורה לגמרי. רחל רצה אליי וחיבקה אותי חזק.

"אמא, למה את בוכה?"

"כי לפעמים הלב שלנו רוצה משהו שהוא לא יכול לקבל," עניתי לה בלחש.

עברו שבועות עד שהצלחתי להפסיק לחשוב עליו כל רגע. התחלתי להשקיע יותר ברחל, לקחת אותה לטיולים בעיר העתיקה, לגלידה במדרחוב בן יהודה. לאט לאט הרגשתי איך הלב שלי מתרפא.

יום אחד פגשתי את אליעזר במקרה בסופרמרקט. הוא חייך אליי בנימוס ושאל לשלומי.

"אני בסדר," עניתי לו בחיוך אמיתי – אולי בפעם הראשונה מזה חודשים.

בלילה ההוא ישבתי במרפסת עם כוס תה והבטתי על האורות של ירושלים.

חשבתי לעצמי: איך אפשר לדעת מתי זו אהבה אמיתית ומתי זו רק אשליה? האם כולנו נופלים לפעמים בפח של הלב?

מה אתם חושבים? האם הייתם ממשיכים להילחם על אהבה שלא מחזירה לכם אהבה בחזרה?