בין הצללים והאור: סיפורו של יונתן

"יונתן! תענה כבר, זה בטח משהו דחוף!" צעקה אמא מהמטבח, בעוד אני שוכב על המיטה בחדרי, מנסה להתעלם מהצלצול החוזר של הטלפון. הלב שלי פעם חזק, כאילו ידע שהפעם זו לא עוד שיחה רגילה. קפצתי מהמיטה, לקחתי את הנייד ועניתי בקול רועד: "שלום?"

"יונתן? זו תמר. אתה חייב לבוא מהר. אבא שוב…" הקול שלה נשבר, ואני כבר לא הייתי צריך לשמוע את ההמשך. זרקתי את הטלפון על המיטה, שלפתי תיק מהארון והתחלתי לדחוף לתוכו בגדים, מסמכים, כל מה שחשבתי שאצטרך. אמא נכנסה לחדר, עיניה מלאות דאגה: "מה קרה?"

"אבא שוב התפרץ על תמר. אני נוסע לירושלים עכשיו."

היא ניסתה לעצור אותי: "יונתן, אל תתערב. אתה יודע איך הוא… זה רק יחמיר את המצב." אבל לא הקשבתי. מאז שאמא עזבה את אבא לפני חמש שנים ועברה איתי ועם תמר לתל אביב, הוא הפך לאדם אחר – כועס, בודד, מלא טינה. תמר נשארה איתו בירושלים כדי לסיים את הלימודים בתיכון הדתי, ואני תמיד הרגשתי אשמה שהשארתי אותה שם לבד.

נסעתי ברכבת לירושלים, הראש שלי מתפוצץ ממחשבות. זכרונות הילדות צפו ועלו – איך אבא היה פעם מחבק אותנו אחרי התפילה בבית הכנסת, איך היינו משחקים יחד בגינה הציבורית ליד הבית בשכונת קטמון הישנה. אבל משהו נשבר בו אחרי הגירושין. אולי זו הבדידות, אולי הכישלון הכלכלי – הוא פוטר מהעבודה בבנק, ומאז לא הצליח למצוא את עצמו.

כשהגעתי לבית הישן שלנו ברחוב רמב"ן, שמעתי צעקות כבר מהרחוב. דלת הכניסה הייתה פתוחה למחצה. נכנסתי פנימה וראיתי את תמר עומדת בפינת הסלון, עיניה אדומות מדמעות. אבא עמד מולה, ידיו רועדות.

"יונתן! מה אתה עושה פה?" הוא צעק לעברי.

"באתי לקחת את תמר. היא לא נשארת כאן יותר." עניתי בקור רוח שלא הרגשתי באמת.

"אתה לא תגיד לי מה לעשות בבית שלי!" הוא התקרב אליי, ואני הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ.

"די!" תמר צרחה פתאום. "נמאס לי! אני לא יכולה יותר!"

השתררה דממה כבדה. אבא הביט בה כאילו ראה אותה לראשונה. "אתם חושבים שאני רע? שאני לא אוהב אתכם? אתם כל מה שיש לי!"

"אז למה אתה פוגע בנו כל הזמן?" שאלתי בשקט.

הוא לא ענה. רק הסתובב ויצא מהחדר.

לקחתי את תמר בידה ויצאנו החוצה. בדרך חזרה לתל אביב היא לא הפסיקה לבכות. "אני מפחדת ממנו, יונתן. אבל אני גם מרחמת עליו. הוא כל כך לבד…"

לא ידעתי מה לומר לה. גם אני פחדתי וגם רחמתי.

החיים בתל אביב לא היו קלים. אמא עבדה בשני עבודות – בבוקר כמזכירה במשרד עורכי דין, בערב ניקתה דירות בצפון העיר. אני עבדתי כשליח על אופניים ולמדתי בלילות באוניברסיטה הפתוחה. תמר ניסתה להשתלב בתיכון חילוני חדש, אבל הרגישה זרה – הילדה הדתייה מירושלים בעיר הגדולה.

בערבים היינו יושבים שלושתנו במטבח הקטן, אוכלים שאריות חמין מאמא ומדברים על הכל – חוץ מאבא. אבל הוא תמיד היה שם ברקע, כמו ענן כבד שמסרב להתפזר.

יום אחד קיבלתי טלפון ממספר חסום. "יונתן? זה אבא שלך." הלב שלי דפק במהירות.

"מה אתה רוצה?"

"אני צריך עזרה… אין לי כסף לשכר דירה. הבנק עומד לעקל לי את הבית." קולו נשמע שבור.

לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד רציתי לעזור לו – בכל זאת אבא שלי – מצד שני כעסתי עליו על כל השנים של כאב ופחד שגרם לנו.

שיתפתי את אמא ואת תמר בדילמה שלי.

"אתה לא חייב לו כלום," אמרה אמא בעצב. "אבל אם תבחר לעזור לו – תעשה את זה בשבילך, לא בשבילו."

תמר שתקה רגע ואז אמרה: "אני חושבת שהוא צריך אותנו עכשיו יותר מתמיד. אולי זו ההזדמנות שלנו לסלוח ולהתחיל מחדש?"

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. חשבתי על כל המשפחות בישראל שנקרעות בגלל כסף, בגלל גירושין, בגלל הפערים בין דתיים לחילונים. כמה קל לשפוט מבחוץ – אבל מבפנים הכל הרבה יותר מורכב.

בסוף החלטתי להעביר לו כסף – לא הרבה, רק כדי שיוכל להחזיק מעמד עוד חודש. נפגשנו בבית קפה קטן במרכז העיר.

"תודה שבאת," הוא אמר בשקט.

ישבנו שם שעה ארוכה בלי לדבר כמעט. בסוף הוא אמר: "אני מצטער על הכל. הייתי צריך להיות אבא טוב יותר." ראיתי דמעות בעיניו – לראשונה מזה שנים.

כשחזרתי הביתה סיפרתי לתמר ולאמא על הפגישה.

"אני גאה בך," אמרה אמא וחיבקה אותי.

עברו חודשים. החיים המשיכו במסלולם – עבודה, לימודים, דאגות יומיומיות של ישראלים: יוקר המחיה, פקקים אינסופיים באיילון, אזעקות מדי פעם בדרום שמזכירות לנו שהמציאות כאן תמיד שברירית.

אבל משהו השתנה בינינו – למדנו לדבר על הכאב ולא לברוח ממנו. למדנו שגם כשנדמה שהכל מתפרק – אפשר לבנות מחדש, לבקש סליחה ולסלוח.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם באמת אפשר לרפא פצעים ישנים? האם המשפחה שלנו תהיה אי פעם שלמה שוב?

ומה אתם הייתם עושים במקומי? האם הייתם בוחרים לעזור או להתרחק? אשמח לשמוע את דעתכם.