האם כל מה שיש לי באמת שייך לי?

"אלה, למה את תמיד נותנת את הדברים שלך לאחרים?" אמא שלי, רבקה, עמדה מולי במטבח, עיניה בורקות מכעס ועייפות. "את יודעת כמה קשה היה להשיג את הסט הזה? זה היה של סבתא אסתר!"

נשכתי שפתיים. "אמא, תמיד אמרת שאני קמצנית. אז הפעם החלטתי להוכיח לך אחרת. נתתי את הסט לדודה רותי. היא כל כך שמחה…"

היא נאנחה, נשענה על השיש. "לא כל דבר צריך לתת. לפעמים צריך לשמור גם לעצמך."

השתיקה בינינו הייתה כבדה. שמעתי את אחי, יעקב, צוחק מהסלון עם הילדים שלו. הם שיחקו במשחק קופסה ישן – כזה שאמא נתנה לי פעם, אבל הוא עבר הלאה, כמו כל דבר בבית הזה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הבית שלנו היה תחנת מעבר לחפצים. אמא אהבה לבקר שכנים, דודים, חברים מהעבודה – וכל ביקור נגמר בכך שמשהו מהבית שלנו נשאר אצלם: צעצוע, ספר, אפילו בגדים. "צריך לדעת לתת," היא הייתה אומרת לי, "מי שנותן – מקבל פי שניים." אבל אף פעם לא הרגשתי שקיבלתי פי שניים. להפך – תמיד הרגשתי שחסר לי משהו.

פעם אחת, כשהייתי בת שבע, חזרתי מהגן ומצאתי את הבובה האהובה עליי חסרה. "איפה דינה?" שאלתי בפחד.

"נתתי אותה לנועה מהבניין ממול," ענתה אמא בנונשלנטיות. "לה אין בובות בכלל."

בכיתי כל הלילה. אמא חיבקה אותי ואמרה: "את ילדה טובה, אלה. את יודעת לוותר. זה חשוב בחיים."

אבל עכשיו, כשאני בת שלושים ושש, עם ילדה משלי – מיכל – אני תוהה אם זה באמת חשוב כמו שאמא אמרה.

בערב ההוא, אחרי המריבה עם אמא, ישבתי עם מיכל בחדר שלה. היא שיחקה עם לגו – סט שקניתי לה ליום הולדת. פתאום היא הרימה אליי עיניים גדולות: "אמא, אפשר לתת את הלגו הזה לאורי? אין לו כמעט צעצועים…"

הלב שלי התכווץ. ראיתי את עצמי בה לפני עשרים וחמש שנה.

"את רוצה לתת לו כי את באמת רוצה לשמח אותו? או כי את חושבת שככה צריך?" שאלתי אותה בעדינות.

מיכל חשבה רגע. "אני רוצה לשמח אותו… אבל גם קצת עצוב לי להיפרד מזה."

חייכתי אליה בעצב. "אז אולי תחשבי על זה עוד קצת? לא חייבים להחליט מיד."

בערב, כשמיכל נרדמה, התקשרתי לאחותי תמרה. היא גרה בירושלים, רחוק מההמולה של תל אביב.

"תמרה, תגידי – את זוכרת איך אמא תמיד נתנה לנו לוותר על דברים?"

תמרה צחקה מריר: "ברור שאני זוכרת! עד היום אני לא מצליחה לשמור על שום דבר לעצמי. אפילו בעלי צוחק עליי – אומר שאני מחלקת בגדים לכל השכונה. למה את שואלת?"

סיפרתי לה על הסט של סבתא אסתר.

"אלה… אולי הגיע הזמן שנפסיק עם זה," אמרה תמרה בשקט. "שנלמד לשמור גם לעצמנו."

"אבל איך עושים את זה? זה מרגיש לי אגואיסטי…"

"אולי זה לא אגואיסטי," היא ענתה. "אולי זו פשוט אהבה עצמית."

בימים הבאים ניסיתי להקשיב לעצמי יותר. כשמיכל ביקשה לתת צעצוע – הצעתי לה לבחור משהו שהיא פחות קשורה אליו. כשחברה ביקשה ממני בגד – חשבתי פעמיים לפני שהסכמתי.

אבל אז הגיעה שבת – והמשפחה התכנסה לארוחה אצל אמא. השולחן היה ערוך יפה (בלי הסט של סבתא אסתר), והמתח הורגש באוויר.

"אלה," אמר יעקב פתאום, "שמעת שדודה רותי מתגאה עכשיו בסט החדש שלה? היא אומרת שזה הכי יפה שהיה לה אי פעם."

אמא הסתכלה בי במבט קשה.

"אני מצטערת אם פגעתי בך," אמרתי לה בשקט.

"את לא פגעת בי," היא ענתה בקור רוח. "פגעת בעצמך." ואז הוסיפה: "אבל אולי אני זו שטעיתי כל השנים… אולי לא הייתי צריכה ללמד אותך לוותר כל כך הרבה."

שתקנו שתינו רגע ארוך.

"את יודעת," אמרה לבסוף, "כשאני הייתי ילדה אחרי השואה, לא היה לנו כלום. כל דבר קטן שקיבלנו – חלקנו עם אחרים. פחדתי שתגדלי להיות קמצנית או אגואיסטית… אבל אולי הגזמתי."

פתאום ראיתי אותה אחרת – לא כאמא שדורשת ממני לוותר, אלא כילדה שפחדה להישאר בלי כלום.

"אמא," לחשתי, "אני לא רוצה להיות קמצנית… אבל גם לא רוצה להרגיש ריקה."

היא חייכה בעצב: "אז תלמדי למצוא את האיזון."

באותו ערב חזרתי הביתה וראיתי את מיכל ישנה עם הלגו שלה מחובק חזק בידיים הקטנות שלה.

חשבתי לעצמי: האם אצליח לשבור את השרשרת הזו? האם אפשר ללמד את הילדה שלי גם לתת – וגם לשמור לעצמה?

אולי כולנו בישראל לומדים כל החיים איך לחלק – ואיך לשמור קצת בשביל עצמנו.

מה אתם חושבים? האם אפשר באמת למצוא איזון בין נתינה לעצמנו לנתינה לאחרים? האם גם אצלכם בבית יש שרשרת כזו שעוברת מדור לדור?