שיהיו בטוחים שהיה לי מזל בלתי נתפס בחיים

"את יודעת, מרים, תמיד אמרו עלייך שאת פשוט נולדת עם מזל," אמרה לי דודה אסתר בערב שבת, כשכל המשפחה ישבה סביב השולחן. היא חייכה חיוך עקום, כזה שמסתיר יותר ממה שהוא מגלה. "הנה, תראי – עבודה טובה, בעל אוהב, ילדים מוצלחים. מה עוד אפשר לבקש?"

הסתכלתי עליה, על הידיים שלה שמסדרות את המפה שוב ושוב, כאילו היא מנסה להעלים את הכתמים הישנים. רציתי לצעוק עליה, להגיד לה שהיא לא יודעת כלום. אבל במקום זה רק חייכתי בחזרה, כי ככה חינכו אותי – לא להראות חולשה, לא להוציא החוצה את מה שבפנים.

אבל האמת היא שכל החיים שלי הם מאבק. לא מזל. לא קלות. רק מאבק בלתי נגמר.

נולדתי בשכונת התקווה, בת שנייה מתוך חמישה ילדים למשפחת כהן. אבא שלי, יצחק, עבד בשוק הסיטונאי, קם כל בוקר בארבע כדי לפרנס אותנו. אמא שלי, רחל, הייתה עקרת בית – אבל בעצם הייתה הרבה יותר מזה: היא הייתה הלב של הבית, וגם השריון שלו. כשהייתי בת שמונה, שמעתי אותה בוכה בלילה כי לא היה לה כסף לקנות לי נעליים חדשות לבית הספר. בבוקר היא חייכה אליי כאילו כלום לא קרה.

בבית הספר הייתי "מרים המוצלחת" – זו שמקבלת ציונים טובים, זו שהמורות תמיד משבחות אותה. אבל הילדים לא אהבו אותי. "חנונית," קראו לי. "חסרת חיים." הם לא ידעו שאני חוזרת הביתה ובוכה לתוך הכרית כי אף אחד לא רוצה לשבת לידי בהפסקה.

יום אחד, בכיתה ו', שמעתי את רוני לוי לוחש לחבר שלו: "היא בטח חושבת שהיא יותר טובה מכולנו." הלב שלי התכווץ. רציתי לצעוק: אני לא חושבת כלום! אני רק רוצה שיאהבו אותי.

אבל אף פעם לא אמרתי כלום. למדתי לשתוק. למדתי להסתיר.

כשהייתי בת שש-עשרה, אמא שלי חלתה בסרטן. אבא שלי נשבר. פתאום הייתי צריכה להיות האמא של האחים שלי – להכין אוכל, לעזור בשיעורים, לשמור על הבית נקי. בלילות הייתי יושבת ליד המיטה של אמא ומחזיקה לה את היד. היא לחשה לי: "מרים, את חזקה. את תצליחי בחיים."

אבל אני לא הרגשתי חזקה בכלל.

אחרי שאמא נפטרה, הכל התפרק. אבא הפך להיות צל של עצמו. אחי הקטן התחיל להסתבך ברחוב – גניבות קטנות, מריבות עם שוטרים. ואני? המשכתי ללמוד, כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לשלוט בו.

סיימתי תיכון בהצטיינות וקיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. כולם אמרו לי: "איזה מזל יש לך!" אבל אף אחד לא ראה את הלילות בלי שינה, את הדמעות על הספרים, את הפחד שאולי אני אאכזב את כולם.

באוניברסיטה הכרתי את אלון – סטודנט לרפואה ממשפחה ירושלמית מכובדת. הוא היה שונה מכל מי שהכרתי: עדין, מצחיק, רגיש. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמישהו רואה אותי באמת.

אבל גם שם לא היה פשוט. המשפחה שלו לא קיבלה אותי בקלות: "מה פתאום בחורה משכונת התקווה?" שמעתי את אמא שלו לוחשת באחת הארוחות המשפחתיות הראשונות שלי אצלם. "היא בטח רוצה רק כסף או מעמד." אלון הגן עליי, אבל המילים שלה ננעצו בי כמו סכינים.

עברו שנים. התחתנו. נולדו לנו שני ילדים – יונתן ונועה. עברנו לדירה קטנה ברמת גן. עבדתי כמורה לספרות בתיכון עירוני ד', ואלון עבד בבית החולים איכילוב.

כלפי חוץ – החיים שלי נראו מושלמים: עבודה מסודרת, משפחה יפה, דירה קטנה אבל חמה. אבל בפנים המשכתי להרגיש שאני צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן – מול המשפחה של אלון, מול השכנים החדשים שלא הבינו מה עושה "בחורה מהתקווה" אצלם בבניין.

יום אחד, כשחזרתי מהעבודה עייפה ושבורה אחרי עוד יום שבו תלמידים צחקו עליי מאחורי הגב כי אני "יותר מדי רצינית", מצאתי את יונתן יושב בפינת הסלון ובוכה.

"מה קרה?" שאלתי אותו ברוך.

"המורה אמרה שאני צריך להשתדל יותר," הוא לחש בקול חנוק.

התיישבתי לידו וחיבקתי אותו חזק.

"יונתן שלי," אמרתי לו בשקט, "אתה יודע שאמא שלך גם תמיד הייתה צריכה להשתדל יותר?"

הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות.

"אבל למה?"

"כי לפעמים אנשים רואים רק את מה שבחוץ," עניתי לו. "הם חושבים שמי שמצליח – פשוט יש לו מזל. הם לא יודעים כמה קשה זה באמת."

בלילה ההוא ישבתי לבד במרפסת והבטתי על האורות של תל אביב מנצנצים מרחוק. חשבתי על אמא שלי – כמה היא רצתה שיהיה לי טוב; על אבא שלי – כמה הוא הקריב בשבילי; על אלון – כמה הוא נלחם בשביל שנוכל להיות יחד; ועל הילדים שלי – כמה אני רוצה שיהיה להם קל יותר ממה שהיה לי.

אבל האם זה אפשרי בכלל? האם יום אחד יפסיקו לחשוב שיש לי מזל בלתי נתפס ויבינו כמה דמעות ודם נשפכו בדרך?

אני תוהה לעצמי: האם באמת אפשר לשנות את הסיפור שמספרים עלינו? או שאנחנו תמיד נידונים להיות שבויים במה שאחרים חושבים?

מה אתם חושבים? האם גם לכם אמרו פעם שיש לכם "מזל" ולא ראו את כל מה שעברתם בדרך?