בין הצללים – סיפור על אהבה, אשמה ובחירה

"את לא אמא שלי!" הצרחה של תמר הקטנה פילחה את הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה, בדיוק כשניסיתי להלביש אותה לגן. יעקב, בעלי, עמד מאחוריי, עיניו כבויות. "דבורה, אולי תני לה רגע?" הוא לחש, אבל ידעתי שאין לי רגע. לא עכשיו, כשעובדת הרווחה כבר שלחה מכתב נוסף – אם לא נוכיח שאנחנו מסוגלים לדאוג לתמר, היא תילקח לבית ילדים.

אני לא אמא שלה. אני יודעת את זה. כל יום אני מרגישה את זה בעצמותיי. תמר היא בתה של רחל, אשתו הראשונה של יעקב, שנפטרה מסרטן לפני שנתיים. אני נכנסתי לחייו כמו פלסטר על פצע פתוח – והוא ביקש ממני לאהוב את תמר כאילו הייתה שלי. ניסיתי. באמת שניסיתי.

"תמרי, בואי, מתוקה," אמרתי ברוך מזויף, מנסה להסתיר את הפחד בקולי. היא בעטה בי. "אני רוצה את אמא!" צעקה שוב. יעקב התכווץ. "די, תמרי, דבורה רק רוצה לעזור לך," הוא ניסה להרגיע, אבל היא כבר רצה לחדר ונעלה את הדלת.

הבטתי ביעקב. "אני לא מצליחה," לחשתי. "היא שונאת אותי."

הוא שתק. שתיקה כבדה כזו שממלאת את כל החדר. "אני יודע שזה קשה," אמר לבסוף. "אבל אם לא נסתדר… הם באמת ייקחו אותה."

באותו רגע שמעתי את עצמי חושבת: אולי זה עדיף? אולי מגיע לה בית אחר? ואז התביישתי בעצמי.

בבוקר ההוא, אחרי שתמר הלכה לגן – בלי נשיקה, בלי חיבוק – ישבתי מול החלון ושתיתי תה. בחוץ השמים היו אפורים, עצים עירומים ורחוב רטוב מגשם לילי. שכנה שלי, שרה, עברה עם הכלב שלה והציצה בי במבט חטטני. ידעתי מה היא חושבת: "עוד אחת שלא יודעת לגדל ילדים שהם לא שלה."

בערב הגיע מכתב נוסף מהרווחה: ביקור פתע מחר בבוקר. הלב שלי צנח לתחתונים.

"יעקב," אמרתי לו כשחזר מהעבודה, "אנחנו חייבים לדבר." הוא שפשף את עיניו בעייפות. "אין לי כוח לריב עכשיו." "זה לא ריב," אמרתי בשקט. "אני מפחדת שתמר תלך לבית ילדים בגללנו." הוא הביט בי במבט קשה: "אז תעשי משהו! תראי לה שאת אוהבת אותה!"

"אני לא יכולה להכריח אותה לאהוב אותי!" צעקתי פתאום. הדמעות פרצו ממני בלי שליטה. "אני מנסה כל יום! אני מבשלת לה, מספרת לה סיפורים של רחל… היא לא רוצה אותי!"

יעקב שתק שוב. ואז אמר: "גם אני לפעמים מרגיש שאני לא מספיק אבא טוב מאז שרחל מתה."

בלילה שכבתי ערה במיטה, שומעת את תמר בוכה בשקט בחדרה. רציתי לקום אליה – אבל משהו בי נעצר. פחדתי שהיא תדחה אותי שוב.

למחרת בבוקר הגיעה עובדת הרווחה, מרים – אישה קשוחה עם עיניים טובות מדי שמנסות לראות הכל. היא ישבה איתי במטבח.

"דבורה, אני רואה שאת משתדלת," אמרה ברוך מדוד. "אבל תמר מאוד סגורה. היא מספרת בגן שהיא מתגעגעת לאמא שלה ושקשה לה בבית." הרגשתי איך כל המילים ננעצות בי כמו סכינים.

"אני יודעת," לחשתי. "אני באמת מנסה…"

"את צריכה להבין – אם המצב לא ישתפר, נצטרך לשקול העברה לבית ילדים זמני. זה לא עונש – זו הגנה על הילדה." מרים קמה ללכת והשאירה אותי לבד עם הפחדים שלי.

בערב התקשרתי לאמא שלי, אסתר. היא גרה בירושלים, רחוקה מהכאוס שלנו.

"אמא," בכיתי בטלפון, "אני לא מצליחה להיות אמא לתמר." אמא שתקה רגע ואז אמרה: "דבורה'לה, אף אחד לא נולד הורה לילד של מישהו אחר. אבל אם תוותרי – היא תרגיש את זה לנצח."

בלילה חלמתי על רחל – אישה שלא הכרתי באמת, אבל נוכחת בכל פינה בבית שלנו: בתמונות על הקיר, בסיפורים של יעקב, בצעצועים הישנים של תמר.

למחרת בבוקר החלטתי לנסות שוב – הפעם אחרת.

הלכתי לגן מוקדם יותר וחיכיתי לתמר מחוץ לשער. כשהיא יצאה עם התרמיל הורוד שלה והפנים הנפוחות מבכי, כרעתי מולה.

"תמרי," אמרתי בשקט, "אני יודעת שאת מתגעגעת לאמא שלך. גם אני מתגעגעת אליה – אפילו שלא הכרתי אותה." היא הביטה בי בהפתעה.

"אפשר שנעשה משהו ביחד לזכרה? אולי נצייר לה ציור?"

היא הנהנה בשקט.

בבית ישבנו וציירנו ציור גדול: תמר מחזיקה ידיים עם אמא שלה ועם אבא – ואני עומדת בצד ומחייכת אליהן.

"את יכולה להיות איתי בתמונה?" שאלה פתאום בקול קטן.

הלב שלי התמלא תקווה קטנה.

בערב הראינו ליעקב את הציור והוא חייך בפעם הראשונה מזה שבועות.

אבל השקט לא נמשך הרבה זמן.

ביום שישי בערב, בדיוק כשהתחלנו להרגיש קצת משפחה, דפקו בדלת שני שוטרים עם עובדת הרווחה.

"קיבלנו דיווח על בכי מתמשך מהדירה," אמר אחד מהם בקור רוח ישראלי טיפוסי.

"זו טעות!" קרא יעקב. "אנחנו משפחה טובה!"

אבל תמר עמדה מאחורינו ורעדה.

לקחו אותה לשיחה בחדר השני. אני ויעקב חיכינו בסלון כמו שני ילדים שמחכים לעונש.

אחרי שעה ארוכה יצאה מרים ואמרה: "אנחנו ניתן לכם עוד הזדמנות – אבל אתם חייבים טיפול משפחתי דחוף." יעקב כמעט התמוטט מרוב הקלה.

בלילה ההוא ישבתי ליד מיטתה של תמר עד שנרדמה. לראשונה היא אחזה בידי ולא שחררה.

אני עדיין לא יודעת אם אצליח להיות אמא בשבילה באמת – או אם היא תסלח לי על כל הפעמים שנכשלתי.

אבל אולי זה כל מה שאפשר לבקש: לנסות שוב ושוב, גם כשכואב.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לאהוב ילד שהוא לא שלך? ואם כן – כמה זמן צריך עד שזה יקרה?