פגישה מקרית בלב תל אביב – סיפורו של יונתן

"יונתן, אתה שוב מאחר!" שמעתי את קולה של אמא שלי בראש, למרות שהיא כבר לא בחיים. השעון הראה 17:42, ואני רצתי ברחוב אבן גבירול, מנסה להספיק לאסוף את תמר מהגן לפני שיסגרו. תל אביב בערב סתיו – האוויר מלא ריח של גשם ראשון, והרחובות עמוסים באנשים שממהרים הביתה. הראש שלי טרוד: העבודה החדשה במשרד עורכי הדין שואבת ממני כל טיפת אנרגיה, תמר בת החמש שלי מחכה לי, ואני לא מצליח להפסיק לחשוב על הגירושים מאורית, אשתי לשעבר.

"אבא! איפה היית?" תמר רצה אליי בכניסה לגן, עיניה הגדולות בורקות. "הייתי צריכה לחכות מלא זמן!" היא מתרפקת עליי, ואני מרגיש דקירה בלב – שוב אכזבתי אותה. "סליחה, מתוקה שלי," אני לוחש לה, "העבודה התארכה."

אנחנו הולכים יחד לכיוון הבית, ואני מנסה להסתיר את הדמעות. פתאום, מולנו, עומדת מיכל. עשר שנים לא ראיתי אותה – אהבת נעוריי מהצבא, זו ששברה לי את הלב כשעזבה ללימודים בירושלים. היא מחייכת אליי חיוך קטן, כזה שמזכיר לי לילות ארוכים של שיחות על הגג ביפו.

"יונתן? זה באמת אתה?" היא שואלת. אני קופא. "מיכל… וואו. לא האמנתי שאפגוש אותך ככה באמצע הרחוב."

תמר מסתכלת עליי בסקרנות. "מי זו אבא?"

"זו… חברה ישנה," אני מגמגם. מיכל מתכופפת אל תמר ומחייכת אליה: "שלום, אני מיכל. איזה שם יפה יש לך!"

אנחנו עומדים שם כמה דקות, מדברים בנימוס מגומגם. מיכל מספרת שהיא חזרה לתל אביב אחרי שנים בירושלים, עובדת כמורה לספרות בתיכון. היא שואלת לשלומי, ואני מספר לה בקצרה על הגירושים ועל תמר.

"אתה נראה עייף," היא אומרת בשקט. "החיים לא תמיד פשוטים, אה?"

אני מהנהן. "לא פשוטים בכלל. לפעמים אני מרגיש שאני טובע."

מיכל מביטה בי בעיניים מלאות חמלה. "אם תרצה לדבר… אני כאן." היא נותנת לי פתק עם המספר שלה.

באותו ערב, אחרי שתמר נרדמת, אני יושב לבד במטבח הקטן שלי ומביט בפתק. הידיים רועדות לי. אני נזכר איך פעם חלמתי על חיים אחרים – על משפחה מאושרת, על אהבה שלא נגמרת. במקום זה אני גר בדירה שכורה עם קירות מתקלפים, עובד שעות ארוכות כדי לשלם מזונות, ורואה את תמר רק חצי מהשבוע.

הטלפון מצלצל – זו אורית. "יונתן, שכחת לשלוח לי את המסמך מהגן של תמר. אתה חייב להיות יותר אחראי!" הקול שלה חד כמו סכין.

"אני מצטער," אני עונה בעייפות.

"זה לא מספיק! אתה לא מבין כמה קשה לי לבד?"

אני רוצה לצעוק שגם לי קשה. שאני מרגיש לבד בעולם הזה, שהלב שלי נשבר כל יום מחדש. אבל אני שותק.

בלילה אני חולם על מיכל – על איך היינו יושבים יחד על החוף, מדברים על ספרים ועל העתיד. בבוקר אני מתעורר עם תחושת החמצה עמוקה.

יומיים אחרי זה אני שולח למיכל הודעה: "רוצה להיפגש לקפה?"

אנחנו נפגשים בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף. מיכל נראית כמעט אותו דבר – רק העיניים שלה עצובות יותר. אנחנו מדברים שעות – על החיים, על המשפחות שלנו, על החלומות שהתנפצו.

"יונתן," היא אומרת פתאום, "אתה יודע שתמיד אהבתי אותך? פשוט פחדתי מהחיים האלה – מהלחץ, מהציפיות של ההורים שלנו…"

אני מסתכל עליה ולא יודע מה לומר. גם אני פחדתי – פחדתי לאכזב את כולם, פחדתי להיות כמו אבא שלי שתמיד היה עסוק בעבודה ושכח אותנו.

"לפעמים אני חושבת שאולי עשינו טעות," היא לוחשת.

אני מרגיש דמעות עולות בעיניי. "גם אני חושב ככה לפעמים. אבל עכשיו יש לי ילדה קטנה שאני צריך לדאוג לה… ואני לא יודע אם יש בי עוד מקום לאהבה חדשה או ישנה."

מיכל מחייכת בעצב. "אולי פשוט נתחיל בלהיות חברים?"

אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך. בדרך הביתה אני חושב על כל הבחירות שעשיתי – האם יכולתי להיות אדם אחר? אבא טוב יותר? בן זוג אחר?

בערב תמר שואלת אותי: "אבא, למה אתה עצוב?"

אני מחבק אותה חזק ואומר: "לפעמים הלב מתגעגע לדברים שהיו פעם. אבל הכי חשוב זה מה שיש לנו עכשיו – אותך ואת האהבה שלנו."

בלילה אני יושב לבד ושואל את עצמי: האם אפשר לתקן טעויות עבר? האם מגיעה לנו הזדמנות שנייה לאושר? אולי אתם יודעים את התשובה.