נר ברוח – סיפורו של אליעזר כהן

"אליעזר, אתה חייב להיכנס עכשיו!" צעקה דינה, האחות הראשית, כשאני עומד ליד הכיור, ידי רועדות מהמים הקרים. לא הספקתי אפילו להוריד את הכפפות מהניתוח הקודם. "הוא קורס!" היא הוסיפה, ואני רצתי במסדרון הארוך של איכילוב, הלב שלי דופק כמו תוף מלחמה.

כשנכנסתי לחדר הניתוח, ראיתי את פניו של החולה – יצחק ברקוביץ', האיש שבגללו אבא שלי איבד את עבודתו לפני עשרים שנה. הוא שכב שם, מחובר למכשירים, עיניו עצומות, עורו חיוור. לרגע קפאתי. כל הזיכרונות הציפו אותי: הלילות בהם שמעתי את אמא בוכה במטבח, את אבא שותק ומביט בחלון. יצחק היה אז מנהל הבנק, והוא זה שסגר לאבא שלי את החשבון והותיר אותנו בלי כלום.

"דוקטור כהן, לחץ הדם שלו יורד!" צעקה דינה. התעוררתי מהעבר. אני רופא. אני חייב להציל אותו. אבל הידיים שלי רעדו. האם באמת אוכל? האם אני רוצה?

"תביאי לי את הסכין!" אמרתי בקול חנוק. התחלתי לחתוך, לדמם, להיאבק על חייו של האיש ששבר את משפחתי. כל תפר היה כמו סכין בלב שלי. שמעתי את קולו של אבא בראשי: "תהיה בן אדם טוב יותר ממני, אליעזר." האם זה הרגע להוכיח לו?

הניתוח נמשך שעות. דינה לא הפסיקה להביט בי במבט מודאג. "אתה בסדר?" לחשה לי כשהחלפנו כפפות. "אני לא יודע," עניתי בלחש. "אני לא יודע אם אני עושה את הדבר הנכון."

היא שתקה רגע ואז אמרה: "אתה רופא. אתה מציל חיים. זה מה שאתה עושה."

בסוף הניתוח, כשהלב של יצחק חזר לפעום, יצאתי מהחדר מותש. נשענתי על הקיר במסדרון, מנסה להסדיר נשימה. פתאום ראיתי את יעל, אחותי הקטנה, עומדת שם עם עיניים אדומות מדמעות.

"שמעת מי זה?" היא שאלה בקול רועד.

"כן," עניתי.

"איך יכולת? אחרי כל מה שהוא עשה לנו?"

"אני לא יודע," לחשתי. "אבל לא יכולתי להרוג אותו."

יעל הסתובבה והלכה משם בלי לומר מילה.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. ישבתי במרפסת הקטנה בדירה שלי בתל אביב, מביט על העיר שלא נרדמת אף פעם. שמעתי את הצפירות, את קולות האנשים ברחוב – כל אחד עם הסיפור שלו, עם הכאב שלו.

בבוקר קיבלתי טלפון מאמא: "אליעזר, שמעתי מה עשית… אני גאה בך. אבל אני גם פוחדת עליך. אל תשכח מי אתה ומה עברנו."

"אני לא שוכח," עניתי לה בשקט.

בימים שאחרי הניתוח, יצחק התאושש לאטו. יום אחד ביקש לראות אותי. נכנסתי לחדרו והוא הביט בי בעיניים עייפות.

"אתה הבן של יעקב כהן?" שאל בקול חלש.

"כן," עניתי.

הוא שתק רגע ואז אמר: "אני מצטער על מה שקרה אז… הייתי צריך לבחור בין משפחות רבות. לא ידעתי שזה יפגע בכם ככה."

רציתי לצעוק עליו, להגיד לו כמה סבלנו בגללו, אבל רק עמדתי שם ושתקתי.

"אתה הצלת אותי," הוא אמר בדמעות.

"זה התפקיד שלי," עניתי בקור.

יצאתי מהחדר וידעתי שמשהו בי השתנה לנצח.

בערב נפגשתי עם יעל בבית של אמא ברמת גן. היא עדיין הייתה כעוסה.

"אתה תמיד מנסה להיות קדוש," הטיחה בי. "אבל לפעמים צריך לדעת גם לשנוא!"

"אני לא יודע לשנוא," עניתי לה בשקט. "זה רק אוכל אותי מבפנים."

אמא חיבקה אותי ואמרה: "עשית את הדבר הנכון, אליעזר. אבל תדע – לא כולם יבינו אותך."

בימים הבאים קיבלתי מכתבים – חלקם מלאי הערכה, אחרים מלאי כעס ובוז. אנשים כתבו לי שאני בוגד במשפחה שלי, אחרים אמרו שאני גיבור.

בלילות הייתי יושב לבד וחושב: האם באמת עשיתי את הדבר הנכון? האם יש גבול לסליחה? האם אפשר באמת להשתחרר מהעבר?

לפעמים אני מרגיש כמו נר ברוח – נאבק להישאר דולק בעולם מלא סערות.

האם גם אתם הייתם מצליחים לסלוח? או שהייתם נותנים לכאב להכתיב את הבחירות שלכם?