האם מותר לאמא להזדקן לבד?

"אסור לה להישאר לבד, היא לא תסתדר," שמעתי את הרופא אומר לבני, יעקב, בקול שקט אבל חותך. שכבתי על מיטת בית החולים, גופי עייף, ראשי כבד, אבל הלב שלי דפק כמו תוף. יעקב עמד שם, גבוה, חזק, עם הזקן השחור שלו שכבר התחיל להאפיר. לצידו עמדה רחל, בתי, עיניה אדומות מדאגה או אולי מעייפות.

"אמא, את שומעת?" רחל התקרבה אליי, ליטפה לי את היד. "אנחנו צריכים לחשוב מה עושים."

רציתי לצעוק: אני לא ילדה! אני ברכה, אמא שלכם! זו שנתתי לכם הכל – את הבית, את השנים, את הלילות בלי שינה. אבל רק מלמלתי: "אני בסדר. אני יכולה לחזור הביתה."

הם החליפו מבטים מעל ראשי. ידעתי מה הם חושבים – מי ייקח אחריות? מי יוותר על השגרה? מי יכניס את אמא הזקנה לביתו?

שוחררתי מבית החולים ביום שישי. האוויר היה מלא ריח של חלות טריות מהמאפייה ברחוב ההסתדרות. יעקב אסף אותי ברכב שלו, שקט כל הדרך. רחל חיכתה לנו בדירה שלי בפתח תקווה, מסדרת כריות על הספה כאילו זה משנה משהו.

"אמא, אנחנו דיברנו," יעקב פתח, "וחשבנו שאולי כדאי שתעברי לבית אבות."

הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי מים קרים. "בית אבות? אני? למה? יש לי בית!"

רחל ניסתה להרגיע: "זה רק עד שתתחזקי. יהיה לך שם טוב, חברה, טיפול…"

"אני לא צריכה טיפול! אני צריכה אתכם!" צעקתי פתאום. הדמעות זלגו לי בלי שליטה. "אתם הילדים שלי! איפה הייתם כשהייתי צריכה עזרה עם אבא שלכם? איפה הייתם כשהייתי חולה? תמיד באתם לאכול בשבתות, לקחת אוכל הביתה, אבל עכשיו… עכשיו אתם רוצים להיפטר ממני?"

יעקב הביט בי במבט קשה. "אמא, זה לא ככה. יש לנו עבודה, ילדים… אנחנו לא יכולים להיות איתך כל הזמן."

"אז למה הבאתם אותי לעולם? כדי שאהיה לבד בזקנה שלי?"

השתררה שתיקה כבדה. שמעתי את השכנה מלמעלה גוררת כיסאות. בחוץ ילדים שיחקו בכדור וצעקו "גול!" כאילו כלום לא קרה.

בלילה ההוא לא עצמתי עין. הסתכלתי על התקרה המוכתמת בעובש, נזכרת איך פעם הבית הזה היה מלא חיים – ריח מרק עוף בשישי, צחוק של נכדים, ויכוחים קטנים על פוליטיקה ישראלית. עכשיו רק השעון מתקתק.

למחרת בבוקר רחל באה שוב. "אמא, דיברתי עם עובדת סוציאלית בעירייה. היא אמרה שאפשר לקבל מטפלת לכמה שעות ביום."

"ומה עם הלילות? ומה אם אפול? מי ירים אותי? את תבואי? יעקב יבוא?"

רחל שתקה.

עברו שבועיים. כל יום מישהו אחר בא – פעם יעקב, פעם רחל, לפעמים הנכדה שלי תמר באה עם עוגיות מהמאפייה. אבל אף אחד לא נשאר לישון. המטפלת הרוסייה שהביאו לי הייתה נחמדה, אבל לא הבינה עברית כמעט בכלל.

יום אחד נפלתי במקלחת. שכבתי שם על הרצפה הקרה כמעט שעה עד שתמר הגיעה במקרה מוקדם מהלימודים. היא הרימה אותי ובכתה: "סבתא, למה לא קראת לי?"

"לא רציתי להפריע," לחשתי.

בערב שוב התכנסו כולם בסלון הקטן שלי – יעקב, רחל ותמר. הפעם הם כבר לא שאלו אותי – הודיעו לי: "אמא, מחר באים לקחת אותך לבית האבות בפתח תקווה. זה הכי טוב לכולם."

לא היה לי כוח להילחם יותר.

בבית האבות היה ריח של תרופות ואוכל מבושל מדי. החדר שלי היה קטן, חלון אחד שפנה לחניה. השותפה שלי לחדר הייתה שרה – אישה בת תשעים שלא הפסיקה לדבר על הבן שלה שעזב אותה בצעירותו ונסע לאמריקה.

בלילות הייתי מתעוררת מחלומות רעים – אני שוב צעירה, רצה אחרי הילדים בגינה הציבורית ליד הבית הישן שלנו ברמת גן, צוחקת איתם, מחבקת אותם חזק שלא ילכו לאיבוד בעולם הזה.

אבל בבוקר הייתי מתעוררת לבד.

יעקב ורחל באו לבקר פעם בשבועיים – תמיד ממהרים, תמיד עם שקית עוגיות או פרחים מהסופרמרקט. "אמא, איך את מרגישה? יש לך הכל? צריך משהו?"

רציתי לצעוק: כן! אני צריכה אתכם! אני צריכה משפחה! אבל רק חייכתי ואמרתי: "הכל בסדר." כי ככה לימדו אותנו – לא להכביד על הילדים.

בערבים הייתי יושבת עם שרה בחדר האוכל ומקשיבה לסיפורים שלה על תל אביב של פעם ועל אהבות שנגמרו בבכי. לפעמים היינו בוכות יחד.

פעם אחת תמר באה לבקר לבד. היא החזיקה לי את היד ואמרה: "סבתא, למה כולם פה כל כך עצובים?"

חייכתי אליה בעצב: "כי אף אחד לא רוצה להזדקן לבד, תמרי שלי." היא חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום.

בלילה ההוא כתבתי מכתב ליעקב ולרחל:

"ילדים שלי,
אני יודעת שלא קל לכם. החיים בישראל קשים – עבודה, ילדים, משכנתא… אבל תזכרו: אמא יש רק אחת. אל תשאירו אותי לבד.
שלכם,
אמא"

לא שלחתי את המכתב אף פעם.

לפעמים אני חושבת – אולי טעיתי כשנתתי להם הכל? אולי הייתי צריכה להיות יותר אגואיסטית?

אבל אז אני נזכרת איך חיבקתי אותם כשהיו קטנים ואיך נשבעתי לעצמי שלעולם לא אפסיק לאהוב אותם.

אז עכשיו אני כאן – בין קירות זרים וריחות זרים – ושואלת את עצמי: האם זו הדרך שבה אמורה להיגמר אהבה של אמא?

תגידו לי אתם – האם מותר לאמא להזדקן לבד?