האם הייתי אכזרי? גירשתי את אשתו השנייה של אבא מהבית אחרי מותו

"את לא יכולה להישאר כאן יותר, אסתר. זה לא הבית שלך." המילים נפלטו מפי כמו יריקה, חדות וקרות, למרות שהלב שלי הלם כמו תוף שבור. אסתר עמדה מולי, עיניה האפורות רטובות, שפתיה רועדות. מאחוריה, מזוודה קטנה – כל רכושה בעולם החדש שניסתה לבנות עם אבא שלי, שנפטר רק לפני שבוע.

הגשם דפק על החלון. אחותי מרים עמדה בפינת הסלון, מחבקת את עצמה. "אליהו, אולי נחשוב שוב? זה לא מה שאבא היה רוצה…" היא לחשה. אבל אני לא הקשבתי. כל מה שיכולתי לראות זה את אמא שלי – התמונה שלה על הקיר, החיוך שלה שנעלם מהבית ברגע שאסתר נכנסה.

הייתי בן עשרים ושבע כשאבא התחתן שוב. אמא נפטרה מסרטן לפני חמש שנים, והבית שלנו התמלא בשקט כבד. אבא שקע בעצבות, עד שפגש את אסתר בבית הכנסת. היא הייתה אלמנה בעצמה, עם עבר כואב משלה. בהתחלה ניסיתי לקבל אותה – באמת שניסיתי – אבל כל צחוק שלה בסלון שלנו נשמע לי כמו בגידה.

כשאבא חלה, אסתר טיפלה בו במסירות. היא בישלה לו מרק עוף, ישבה ליד מיטתו בלילות הארוכים של הכימותרפיה. אבל אני לא הצלחתי לסלוח לה על זה שהיא כאן, במקום אמא שלי.

בלוויה כולם בכו – גם אסתר. היא אחזה בידי וניסתה ללחוש לי משהו, אבל משכתי את היד. "זה נגמר עכשיו," אמרתי לה בלב.

ביום השבעה האחרון, כשכולם הלכו, אסתר ניגשה אליי למטבח. "אליהו, אני יודעת שזה קשה לך. אני לא רוצה להפריע לכם. רק תן לי זמן למצוא דירה."

"אין זמן," עניתי בקור. "הבית הזה שייך למשפחה שלי. לאמא שלי. את צריכה ללכת."

היא הביטה בי רגע ארוך, ואז הלכה לארוז.

מרים פרצה בבכי. "אתה לא רואה שהיא לבד? אין לה אף אחד! היא טיפלה באבא!"

"היא לא חלק מהמשפחה שלנו," עניתי בעקשנות. "היא הייתה פה רק כמה שנים. היא לא אמא שלנו."

בלילה ההוא לא הצלחתי לישון. שמעתי את אסתר בוכה בחדר שלה, אור קלוש דולק מתחת לדלת. רציתי לדפוק ולהגיד משהו – אולי להתנצל – אבל לא הצלחתי לזוז מהמיטה.

למחרת בבוקר אסתר יצאה מהבית עם המזוודה שלה. היא לא אמרה מילה. רק הביטה בי בעיניים מלאות כאב.

מאז, המשפחה התפצלה לשניים: הדודים מצד אבא כועסים עליי – "איך העזת? היא הייתה נאמנה לו עד הרגע האחרון!" – והדודים מצד אמא מצדדים בי – "הבית הזה שייך לכם! אל תיתן לה לקחת כלום!"

אני מסתובב ברחובות תל אביב כמו צל של עצמי. כל פינה מזכירה לי את אבא – ואת אסתר. אני שומע את הקול שלה בראשי: "אליהו, תן לי זמן…"

לפעמים אני חושב על הילדות שלי – איך היינו יושבים כולנו סביב השולחן בשבתות, אמא מגישה חלה חמה, אבא מספר בדיחות ישנות. מאז שאמא מתה הכול התפרק.

אסתר ניסתה להחזיר שמחה לבית הזה, אבל אני לא נתתי לה סיכוי.

מרים הפסיקה לדבר איתי. היא עברה לגור אצל חברה שלה ביפו. "אתה לא מבין מה עשית," היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו.

אני יושב עכשיו בסלון הריק, מוקף בזיכרונות ובאשמה. האם באמת הייתי צריך לגרש אותה? האם הבית הזה שייך רק לנו? או שאולי יש מקום בלב גם למי שנכנס מאוחר מדי?

אני שואל אתכם – האם טעיתי? האם אפשר לסלוח לעצמי על מה שעשיתי?