האם מותר לי סוף סוף לבחור בעצמי?

"את לא מתביישת?" דניאל עמד מולי בסלון, עיניו בוערות. "כל החיים שלך דיברת על אחריות, על נתינה. ועכשיו, כשאנחנו צריכים אותך – את בוחרת לבזבז הכול על מסיבה?"

רעדתי. לא מהכעס שלו, אלא מהכאב. כלתי, תמר, עמדה מאחוריו, שפתיה קפוצות. ידעתי מה היא חושבת – שהיא צדקה כשהזהירה אותו ממני, שאני אגואיסטית. אבל האם באמת הייתי?

אני, רבקה לוי, בת שישים. כל חיי עבדתי קשה – פעמיים ביום ניקיתי בתים ברמת גן, בערבים תפרתי בגדים לאחרות. בעלי עזב כשהייתי בת שלושים ונותרתי לבד עם דניאל הקטן. לא היה לי זמן לחלום. רק לעבוד, לשלם שכר דירה, לקנות אוכל, לדאוג שלדניאל לא יחסר כלום.

לפעמים, בלילות הארוכים, כשהייתי יושבת במרפסת הקטנה עם כוס תה, הייתי מרשה לעצמי לדמיין: יום אחד, כשאגיע לגיל שישים, אעשה לעצמי חגיגה גדולה. לא עוד עוגה קטנה בסלון עם שלושה חברים – אלא אירוע אמיתי. אולם, מוזיקה, אוכל טוב, שמלה חדשה. משהו שיראה לי – ולכולם – שהצלחתי לשרוד את החיים האלה.

השנים עברו. דניאל התגייס לצבא, השתחרר, למד הנדסה בטכניון. אני המשכתי לעבוד ולחסוך – כל שקל פנוי נכנס לקופת החיסכון שלי. "בשביל מה את חוסכת?" שאל אותי פעם דניאל. "בשבילך," עניתי לו בחיוך. "יום אחד תבין."

הוא התחתן עם תמר – בחורה טובה מבית טוב. הם גרים בדירה שכורה בפתח תקווה, עובדים קשה בעצמם. לפני שנה נולד להם בן ראשון – יונתן הקטן שלי.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. שישים. החלטתי שהגיע הזמן להגשים את החלום הישן. שכרתי אולם קטן בגבעתיים, הזמנתי את כל החברים והמשפחה, קייטרינג משובח, להקה קטנה שתנגן מוזיקה שאני אוהבת. אפילו קניתי לעצמי שמלה חדשה – בצבע כחול עמוק, כמו שתמיד רציתי.

בערב האירוע עמדתי מול המראה ולא האמנתי: זו אני? אישה שמחה, זקופה, יפה? הרגשתי צעירה בעשרים שנה.

האירוע היה מושלם – כולם רקדו, שרו לי "יום הולדת שמח", חיבקו אותי ואמרו כמה אני ראויה לשמוח סוף סוף.

אבל אז הגיע הבוקר שאחרי.

דניאל התקשר אליי מוקדם מהרגיל. "אמא," קולו היה מתוח, "אני ותמר צריכים לדבר איתך." הם הגיעו בערב, יושבים מולי בסלון כמו ועדת חקירה.

"שמענו שבזבזת את כל החסכונות שלך על המסיבה," אמרה תמר בקור.

"כן," עניתי בשקט. "זה היה החלום שלי."

דניאל הביט בי במבט שלא הכרתי: "ידעת שאנחנו צריכים עזרה לקנות רכב חדש. אתה יודע כמה קשה לנו עם יונתן בלי אוטו? למה לא חשבת עלינו?"

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. כל השנים האלה – ופתאום אני שוב אשמה? שוב לא מספיק טובה?

"דניאל," לחשתי, "כל החיים שלי נתתי לכם הכול. לא שמרתי לעצמי כלום. רק הפעם… רק הפעם רציתי משהו בשבילי."

"אבל זה היה אגואיסטי!" התפרצה תמר. "אנחנו המשפחה שלך! את אמורה לעזור לנו!"

שתקתי. מה יכולתי לומר? האם באמת הייתי צריכה לוותר גם על החלום האחרון שלי?

מאז אותו ערב כמעט לא דיברנו. דניאל שולח הודעות קצרות: "יונתן חולה", "אנחנו עסוקים". תמר בכלל לא עונה לי לטלפונים.

אני יושבת לבד בדירה השקטה שלי וחושבת: אולי טעיתי? אולי באמת הייתי צריכה לתת להם את הכסף? הרי רכב היה עוזר להם כל כך… אבל מצד שני – מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל עצמי?

לפעמים אני נזכרת באמא שלי – שרה ז"ל – שתמיד אמרה לי: "אישה צריכה לדעת גם לבחור בעצמה לפעמים." אבל בחברה שלנו זה לא פשוט. בישראל כולם מצפים מהאמא להיות הקרבן הנצחי – לתת ולתת עד שלא נשאר ממנה כלום.

השכנה שלי, אסתר, אומרת לי: "רבקה, עשית נכון! אם לא תשמחי את עצמך – אף אחד לא יעשה את זה בשבילך." אבל הלב שלי כואב כשאני רואה את התמונות של יונתן בוואטסאפ ולא מוזמנת לבוא.

לפעמים אני מדמיינת שיחה אחרת:

"אמא," דניאל אומר לי בחיוך, "איזה יופי שחגגת לעצמך! מגיע לך! אנחנו נסתדר לבד עם הרכב." אבל המציאות רחוקה מזה.

אני יודעת שבישראל של היום קשה לכולם – המחירים עולים, המשכורות לא מספיקות, כולם במרדף אחרי עוד ועוד כסף. אולי בגלל זה דניאל ותמר כל כך כועסים – כי הם מרגישים שאני בחרתי בעצמי על חשבונם.

אבל האם זה באמת פשע? האם אמא חד הורית לא זכאית פעם אחת לשים את עצמה במרכז?

אני מסתובבת בבית ומלטפת את השמלה הכחולה שתלויה בארון – מזכרת מהערב ההוא שבו הרגשתי סוף סוף חיה.

אולי יום אחד דניאל יבין אותי. אולי יונתן יגדל וישאל: "סבתא, למה אין לך רכב כמו לסבתות אחרות?" ואני אספר לו על המסיבה ההיא – ואולי הוא יבין למה זה היה כל כך חשוב לי.

אני שואלת את עצמי שוב ושוב: האם באמת הייתי אנוכית? או שפשוט העזתי לבחור בעצמי בפעם הראשונה בחיי?

מה אתם הייתם עושים במקומי?