בין כבוד לאהבה: יומנה של רבקה

"אתה שוב ישן? דניאל, כבר עשר בבוקר!" לחשתי בכעס, מנסה לא להעיר את הילדים. הוא התהפך לצד השני, מושך את השמיכה מעל הראש. עמדתי שם רגע, עם התיק על הגב והקפה הקר ביד, מתלבטת אם לזרוק עליו משהו או פשוט לצאת לעוד יום שבו אני לבד במערכה.

אני רבקה, בת שלושים ושתיים, סטודנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב, אמא לשני ילדים קטנים – תמר ויונתן – ועובדת בשלוש עבודות: מוכרת בחנות ספרים, עורכת תוכן פרילנסרית ומתרגמת בלילות. דניאל, בעלי, היה פעם עיתונאי מבטיח. היום הוא בעיקר בבית. "מחפש את עצמו", כמו שאמא שלי אומרת בלגלוג מריר.

הטלפון צלצל. זו הייתה אימא שלי. "רבקי, את שוב לבד עם הכל? מתי דניאל יתחיל לעזור?" שתקתי. אין לי תשובות. היא תמיד שואלת, ואני תמיד מגמגמת משהו על זה שהוא "עובר תקופה קשה".

בדרך לאוניברסיטה, באוטובוס הדחוס, ניסיתי להתרכז במאמר על שירת יהודה עמיחי. אבל הראש שלי היה מלא במספרים: כמה כסף נשאר לנו החודש? איך אשלם על החוג של תמר? מה אעשה אם יונתן שוב יחלה?

בערב חזרתי הביתה מותשת. דניאל ישב בסלון מול הטלוויזיה. "הכנתי פסטה," אמר בלי להסתכל עליי. ראיתי את הצלחות בכיור – לא שטופות. הילדים רבו על שלט הטלוויזיה.

"דניאל, דיברנו על זה שאתה צריך לעזור יותר בבית. אני לא יכולה להחזיק הכל לבד!" אמרתי בקול רועד.

הוא משך בכתפיו. "אני מחפש עבודה, רבקה. שלחתי קורות חיים היום."

"שלחת? באמת? כי אני רואה אותך כל היום בבית! אתה אפילו לא קם לקחת את הילדים מהגן!"

הוא שתק. הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי. נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת. שמעתי אותו ממלמל לילדים: "אמא עייפה, תנו לה לנוח קצת".

בלילה, כשכולם נרדמו, ישבתי מול המחשב וערכתי כתבה ללקוח אמריקאי. העיניים שלי צרבו מעייפות. פתאום קיבלתי הודעה מדניאל: "סליחה שאני כזה כישלון. אני יודע שאת סובלת בגללי." לא ידעתי מה לענות.

בבוקר למחרת, קיבלתי מייל מהבנק – חריגה מהמסגרת. התקשרתי לדניאל בעצבנות: "אנחנו במינוס! אתה חייב למצוא עבודה!"

"אני מנסה! את חושבת שאני לא רוצה לפרנס? את חושבת שאני נהנה מזה?" הוא צעק.

"אני לא יודעת מה אתה רוצה! אני רק יודעת שאני קורסת!"

בערב ההורים של דניאל באו לבקר. אמא שלו חיבקה אותי ואמרה בשקט: "הוא תמיד היה רגיש מדי. אל תוותרי עליו." רציתי לצעוק עליה – למה אני זו שצריכה להחזיק את כולם?

בלילה התיישבתי ליד דניאל במיטה.

"דני… אתה זוכר איך היינו פעם? איך חלמנו לנסוע להודו, לכתוב ספר יחד? איפה זה נעלם?"

הוא הביט בי בעיניים עייפות. "אני מרגיש שאני מאכזב אותך כל יום מחדש."

"אתה מאכזב גם את עצמך?" שאלתי בשקט.

הוא שתק הרבה זמן ואז לחש: "כן."

עברו שבועות כאלה – ימים של שתיקות מתוחות, לילות של עבודה עד השעות הקטנות, בקרים של מריבות קטנות על כלום. לפעמים חשבתי לברוח – לקחת את הילדים ולנסוע לאמא שלי בירושלים. אבל אז תמר הייתה מחבקת את דניאל ואומרת: "אבא, אתה הכי מצחיק בעולם!", והלב שלי היה מתכווץ.

יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה ומצאתי את דניאל יושב עם יונתן על הרצפה, בונים מגדל מקוביות.

"אמא! אבא בנה לי טירה!" יונתן קרא בשמחה.

דניאל חייך אליי במבוכה. "מצאתי עבודה זמנית – שליח על אופניים בתל אביב. זה לא הרבה, אבל…"

חייכתי אליו בעצב. "זה משהו. תודה שניסית."

בלילה ההוא בכיתי בשקט לידו במיטה. לא ידעתי אם אני בוכה מהקלה או מהייאוש.

עברו חודשים. דניאל עבד בעבודות מזדמנות – שליחויות, תיקונים קטנים אצל שכנים, אפילו עזר לחבר שלו במאפייה בשוק הכרמל. הכסף לא הספיק, אבל לפחות הוא ניסה.

אני המשכתי לרוץ בין הלימודים לעבודה ולילדים. לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה ורואה אותו יושב בסלון עם הראש בידיים.

יום אחד הוא אמר לי: "רבקי, אולי כדאי שנלך לטיפול זוגי? אולי מישהו יעזור לנו למצוא דרך חזרה אחד לשנייה." הסכמתי מיד – אולי זו התקווה האחרונה שלנו.

בטיפול דיברנו על הכל – על החלומות שנשברו, על הכעסים שלא נאמרו בקול רם, על הפחדים והבדידות.

המטפלת שאלה אותי: "רבקה, את עדיין אוהבת אותו?"

שקעתי במחשבות ארוכות ואז עניתי: "אני אוהבת אותו כמו שאוהבים בית ישן – לפעמים מתגעגעים למה שהיה בו פעם, לפעמים רוצים להרוס הכל ולהתחיל מחדש." דניאל הביט בי בעיניים דומעות.

המשכנו להגיע לטיפול עוד חודשים ארוכים. למדנו לדבר אחרת – פחות להאשים, יותר לשתף במה שכואב באמת.

לא הכל הסתדר – אנחנו עדיין במינוס בבנק, עדיין רבים לפעמים על שטויות. אבל יש רגעים קטנים של חסד: כשדניאל מכין לי תה בלילה, כשאני רואה אותו משחק עם הילדים בגינה הציבורית ליד הבית שלנו בדרום תל אביב.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לכבד מישהו כשאת נושאת עליו הכל? האם אהבה יכולה לשרוד כשהיא הופכת לעול?

אולי אתם יודעים לענות לי – האם הייתם נשארים או הולכים? האם אפשר לבנות מחדש אמון וכבוד כשכל יום מרגיש כמו מלחמה חדשה?