הבן שלי מתבייש בנו: איך דניאל שכח מי גידל אותו
"אמא, למה לא התקשרת לפני שבאת?" דניאל פותח לי את הדלת, עיניו בורקות מהפתעה ומהסתרה. אני עומדת שם, עם שקית של עוגיות פרג שהוא אוהב מאז שהיה ילד, מרגישה פתאום קטנה בתוך המסדרון המבהיק של המגדל הזה. "חשבתי… רציתי להפתיע אותך," אני מגמגמת, מנסה לחייך. הוא לא מחזיר חיוך. "יש לי פגישה עוד מעט, אמא. לא אמרת שאת באה."
אני נכנסת בכל זאת, מרגישה את המבט של השכנה מהדלת ממול – אישה בלונדינית עם מבט קר – סוקרת אותי מלמעלה למטה. אני יודעת איך אני נראית: בגדים פשוטים, נעליים קצת ישנות. לא כמו הנשים שמסתובבות פה, עם תיקים של מעצבים ובשמים יקרים.
"דניאל, הבאתי לך עוגיות. זוכרת איך היית מבקש ממני להכין אותן כל שבת?" אני מניחה את השקית על השיש הלבן והמבריק. המטבח שלו נראה כמו מתוך קטלוג – אין פה ריח של אוכל, אין פה סימנים של חיים. רק סדר וניקיון.
הוא לא עונה. רק מסדר את העניבה שלו מול המראה, בודק שהכל במקום. "אמא, אני באמת ממהר. אולי תבואי בשבת?"
אני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ. "בשבת אנחנו עושים קידוש אצל סבתא שלך. אתה לא בא כבר חודשים." הוא מושך בכתפיו. "יש לי הרבה עבודה. את יודעת איך זה."
אני יודעת. אני יודעת שהוא מתבייש בנו – במשפחה הפשוטה שלו, בבית הקטן בבת ים שבו גדל, באבא שלו שעובד במוסך ובאחים שלו שעדיין גרים בבית. אני יודעת שהוא לא מספר לחברים שלו מאיפה בא, שהוא משנה את הסיפור כדי שיתאים לעולם החדש שלו.
"דניאל, אתה זוכר איך היינו יושבים יחד במרפסת הקטנה שלנו? היית מספר לי על החלומות שלך – להיות עורך דין, לשנות את העולם…" אני מנסה לגעת בו, להזכיר לו משהו מהעבר.
הוא נאנח. "אמא, זה היה מזמן. עכשיו יש לי חיים אחרים."
אני מסתכלת עליו – על החליפה היקרה, על השעון המוזהב, על הדירה הזאת שאין בה אף תמונה משפחתית. "ואנחנו? אנחנו לא חלק מהחיים שלך?"
הוא שותק. אני מרגישה דמעות עולות לי לעיניים אבל מתאפקת. לא אבכה מולו.
פתאום הטלפון שלו מצלצל – מישהו בשם יונתן מהעבודה. הוא עונה באנגלית רהוטה, צוחק בקול שלא שמעתי ממנו אף פעם. אני עומדת שם בצד, שקופה.
כשהוא מסיים את השיחה הוא אומר: "אמא, באמת כדאי שתלכי עכשיו. אני אשלח לך הודעה מתי אפשר להיפגש." הוא אפילו לא מסתכל עליי.
אני יוצאת מהדירה, הדלת נסגרת מאחוריי בקול חזק מדי. במעלית אני פוגשת את השכן – בחור צעיר עם כיפה סרוגה וחולצה מגוהצת. הוא מחייך אליי בנימוס ואני מחזירה חיוך עייף.
כשאני יוצאת לרחוב אני מרגישה איך כל תל אביב הזאת סוגרת עליי – מגדלים גבוהים, אנשים ממהרים, אף אחד לא רואה אותי באמת.
אני חוזרת לבת ים באוטובוס הישן שלנו. בדרך אני חושבת על כל השנים שוויתרתי בשביל הילדים שלי – על הבגדים שלא קניתי לעצמי כדי שיהיה להם חוגים, על הלילות שעבדתי במשמרות כפולות כדי שיוכלו ללמוד באוניברסיטה.
בערב אני יושבת עם בעלי, יצחק, במרפסת שלנו. הוא שותק כמוני. "הוא מתבייש בנו," אני אומרת לבסוף בקול שבור.
יצחק מושך בכתפיו. "העולם השתנה, רחל. אולי אנחנו לא מתאימים לו יותר." אני בוכה בשקט.
למחרת מתקשרת אליי אחותי שרה. היא שמעה מדבורה מהשכונה שדניאל קיבל קידום גדול במשרד עורכי הדין שלו. "את גאה בו?" היא שואלת.
אני רוצה להגיד שכן – הרי כל אמא צריכה להיות גאה בבנה המצליח – אבל הלב שלי כואב מדי.
בערב דניאל שולח הודעה: "אמא, סליחה אם הייתי קצר היום. פשוט היה לי יום עמוס." אני עונה: "אני תמיד פה בשבילך." והוא לא עונה יותר.
עוברות שבועות. דניאל לא מתקשר, לא בא לשבתות ולא לחגים. אחיו ואחותו שואלים עליו ואני ממציאה תירוצים – הוא עסוק בעבודה, יש לו הרבה פגישות.
יום אחד אני מקבלת טלפון מדניאל: "אמא, יש לי בקשה… יש לי חברה חדשה – מיכל – והיא רוצה לפגוש אותך ואת אבא. אבל בבקשה… אל תספרי לה יותר מדי על בת ים ועל אבא שעובד במוסך… טוב?"
אני מרגישה סכין בלב. "אתה מתבייש בנו כל כך?"
הוא שותק רגע ואז אומר: "פשוט… זה עולם אחר פה בתל אביב. אנשים שופטים לפי איפה גדלת ומה ההורים שלך עושים…"
אני סוגרת את הטלפון בלי לומר שלום.
בלילה אני לא מצליחה להירדם. אני חושבת על כל האימהות בישראל שמרגישות כמוני – שהילדים שלהן התרחקו בגלל הפערים החברתיים והכלכליים, בגלל הבושה במה שהן מייצגות.
אני נזכרת איך אמא שלי הייתה אומרת: "ילד צריך לדעת מאיפה הוא בא – אחרת הוא הולך לאיבוד." האם דניאל הלך לאיבוד?
שבוע אחר כך דניאל מגיע לביקור פתע עם מיכל – בחורה יפה ומטופחת, מדברת עברית רהוטה עם מבטא קל של צפון תל אביב. היא מחייכת אליי בנימוס אבל העיניים שלה סוקרות את הבית הקטן שלנו.
"איזה בית חמוד," היא אומרת ומחייכת חיוך קטן מדי.
דניאל מתנהג כאילו הוא אורח כאן – יושב זקוף מדי, מדבר בשקט מדי.
כשמיכל הולכת לשירותים אני פונה אליו בלחש: "אתה מתבייש בנו?"
הוא מסתכל בי בעיניים עצובות לרגע ואז מסיט מבטו: "אני רק רוצה שתהיי גאה בי…"
אני לוקחת את היד שלו ביד שלי – היד הגדולה הזאת שהייתה פעם קטנה כל כך בכף ידי – ולוחשת: "אני תמיד גאה בך, אבל אל תשכח מי גידל אותך ומאיפה באת." הוא לא עונה.
בערב אחרי שהם הולכים אני יושבת לבד במרפסת וחושבת: האם באמת אפשר לגשר על הפער הזה? האם יום אחד דניאל יחזור להיות הבן שלי ולא רק האיש המצליח מתל אביב?
אולי כל מה שילד צריך זה לדעת שיש לו בית לחזור אליו – גם אם הוא מתבייש בו לפעמים.
אז מה אתם חושבים? האם אפשר באמת להתגבר על הפערים האלה במשפחה הישראלית של היום?