רק אמא – אהבה בלי גבולות, בלי זמן

"אמא, איפה החולצה הלבנה שלי? אני מאחרת!" קול של בתי, תמר, חותך את הדממה של הבוקר. אני עומדת במטבח, יד אחת מחזיקה כוס קפה פושר, היד השנייה כבר מושיטה לה את החולצה מהסלון. "הנה, תמר. אל תשכחי לקחת סוודר, יהיה קריר בבוקר." היא זורקת לעברי מבט עייף, חצי תודה, חצי תלונה – "אוף, אמא, את לא מבינה כלום!".

באותו רגע אני מרגישה שוב את המחנק הזה בחזה. אני רק אמא. לא מרים, לא האישה שהייתי פעם, לא זו שחלמה לטייל בעולם או לכתוב ספר. רק אמא.

הבן שלי, יונתן, בן 12, נכנס למטבח עם תיק ענק על הגב. "אמא, יש לי מבחן במתמטיקה היום. את חושבת שאני אצליח?" אני מחייכת אליו בעייפות. "אתה תצליח, מתוק שלי. אתה תמיד מצליח." בפנים אני יודעת שהוא לא באמת מאמין לי – וגם אני לא בטוחה בעצמי.

הבקרים שלנו הם כמו מרוץ שליחים: להכין סנדוויצ'ים, למצוא גרביים תואמות, להוציא את הכלב לטיול קצר לפני שהשכנים יתלוננו שוב על הלכלוך בחדר המדרגות. ואז – ריצה לאוטובוס לעבודה במשרד קטן בדרום תל אביב.

בדרך לעבודה אני מסתכלת על ההשתקפות שלי בחלון האוטובוס: עיניים עייפות, שיער אסוף ברישול, חולצה פשוטה – שום דבר לא מזכיר את מרים שהייתי פעם. אני נזכרת איך פעם הייתי יושבת עם חברות בבית קפה בשדרות רוטשילד, מדברת על ספרים, על פוליטיקה, על אהבות גדולות. היום השיחות היחידות שלי הן עם מורות בבית הספר או עם רופא המשפחה.

במשרד כולם צעירים ממני בעשור לפחות. הם מדברים על מסיבות, על טיולים ליוון או ברצלונה. אני יושבת בפינה שלי, עונה למיילים ומנסה לא להרגיש זקנה מדי או שקופה מדי. לפעמים שירה מהמשרד שואלת אותי: "מרים, את באה איתנו אחרי העבודה לבירה?" ואני מחייכת ואומרת: "לא יכולה, הילדים מחכים בבית." בפנים אני צורחת – גם לי מגיע קצת זמן לעצמי!

בערב הבית מתמלא שוב בקולות: תמר מתווכחת איתי על שיעורי בית באנגלית – "אמא, למה את תמיד לוחצת עליי? את לא מבינה כמה קשה לי!" יונתן בוכה כי הפסיד במשחק מחשב. ואני? אני רק רוצה חמש דקות של שקט.

בערבים אני יושבת לבד בסלון אחרי שכולם נרדמים. הטלוויזיה דולקת ברקע אבל אני לא באמת רואה כלום. לפעמים אני מדמיינת איך הייתי נראית אם הייתי בוחרת אחרת – אולי הייתי גרה בפריז, אולי הייתי סופרת מצליחה. אבל אז תמר מתעוררת באמצע הלילה עם חלום רע ואני רצה אליה מיד – כי אני אמא.

לפני שבוע היה לנו ריב גדול. תמר צעקה עליי: "את לא מבינה אותי! את חיה רק בשבילנו! אין לך חיים משלך!" המילים שלה דקרו אותי בלב. היא צדקה – אין לי חיים משלי. כל מה שאני עושה זה בשבילם.

ביום שישי בערב אנחנו יושבים סביב השולחן לסעודת שבת. אבא שלהם עזב לפני שלוש שנים – הוא אמר שהוא צריך "להגשים את עצמו". מאז אני לבד במערכה הזו. הילדים שותקים, כל אחד שקוע בטלפון שלו. אני מנסה להדליק שיחה: "איך היה השבוע בבית הספר?" תמר מגיבה בכתף קרה, יונתן ממלמל משהו לא ברור.

אני מרגישה איך הלב שלי נשבר שוב ושוב – כל שבוע מחדש. האם זו המשמעות של להיות אמא בישראל? לתת את כל כולך ולפעמים להרגיש בלתי נראית?

לפעמים אני פוגשת ברחוב את דבורה מהשכונה – היא מספרת לי איך הבן שלה עזב להייטק בלונדון ואיך היא נוסעת לבקר אותו פעמיים בשנה. היא שואלת אותי: "מרים, למה את לא עושה משהו בשביל עצמך? תצאי קצת!" ואני עונה לה: "אין לי זמן… הילדים צריכים אותי." אבל בפנים אני יודעת שזה גם פחד – פחד שאם אעז להיות משהו מעבר לאמא, אולי הילדים שלי ירגישו נטושים.

השבוע קיבלתי מכתב מהמורה של יונתן – הוא מתקשה בלימודים וצריך עזרה נוספת. עוד משימה לרשימת המטלות האינסופית שלי. בערב אני יושבת איתו על שיעורי הבית והוא אומר לי בשקט: "אמא, את תמיד פה בשבילי." המילים שלו ממיסות אותי – אולי בכל זאת יש ערך למה שאני עושה.

אבל בלילות הבדידות מכרסמת בי. אני חולמת על אהבה חדשה, על קריירה שנייה, על חופש. ואז בבוקר הכל מתחיל מהתחלה – סנדוויצ'ים, כביסה, עבודה.

פעם אחת העזתי לכתוב סיפור קצר ושלחתי אותו לעיתון מקומי – הוא נדחה. הרגשתי קטנה וחסרת ערך. אולי באמת אין לי זכות לחלום?

אני יודעת שיש עוד נשים כמוני בישראל – נשים שמרגישות שהן רק אמהות וששכחו מי הן היו פעם. אנחנו חיות במדינה שבה המשפחה היא הכול, אבל מי דואג לנו?

לפעמים אני רוצה לצעוק: "אני יותר מרק אמא! יש לי רגשות, חלומות, רצונות!" אבל במקום זה אני ממשיכה להכין סנדוויצ'ים ולחייך לילדים שלי.

אולי יום אחד אמצא אומץ להיות גם מרים ולא רק אמא.

האם גם לכן זה קורה? האם אפשר להיות גם אמא וגם אישה עם חלומות? אשמח לשמוע מה דעתכן.