נותרתי לבד: סיפור על אובדן, תקווה ומשפחה ישראלית

"אמא? את שומעת אותי? אמא!" צעקתי שוב, למרות שידעתי שאין טעם. הדירה הייתה שקטה מדי, אפילו השכנים מעלינו – משפחת כהן הרעשנית – לא נשמעו. בחוץ כבר ירד הלילה, והצללים זחלו על הקירות כמו זיכרונות רעים. גלגלתי את כיסא הגלגלים שלי אל החלון, מנסה לראות אם יש סימן לאמא ברחוב. כל כך הרבה פעמים היא אמרה לי: "מרים, אני רק קופצת לסופר, תישארי חזקה, אני מיד חוזרת." אבל הפעם היא לא חזרה.

הטלפון שלי צפצף – סוללה חלשה. ניסיתי להתקשר שוב, אבל הקול הקר של המענה ענה: "המנוי אינו זמין." דמעות חנקו אותי. רציתי לצעוק, אבל פחדתי שהשכנים ישמעו ויחשבו שאני סתם עושה דרמה. מאז שאבא עזב אותנו ועבר לחיפה עם אישה אחרת, אמא הפכה להיות כל עולמי. היא עבדה בשלוש עבודות – ניקיון בבוקר, קופאית בצהריים, ומטפלת לקשישה בלילות. לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה ורואה אותה יושבת ליד המיטה שלי, עייפה עד מוות, אבל מחייכת אליי כאילו כלום לא קרה.

"מרים! את בסדר?" שמעתי פתאום את רחל, השכנה ממול, דופקת בדלת. היא תמיד הייתה דואגת לי כשאמא מתעכבת. "כן… אני בסדר," שיקרתי. לא רציתי להדאיג אותה. רחל נכנסה בכל זאת, הביאה לי תה עם נענע ועוגיות יבשות. היא ניסתה להתקשר לאמא גם כן – כלום. "אולי היא הלכה לבקר את סבתא שלך?" הציעה. אבל ידעתי שזה לא ייתכן – סבתא גרה בירושלים ואין לנו כסף לנסיעות כאלה.

השעות זחלו לאט. ניסיתי להתרכז בשיעורים שלי – מחר מבחן במתמטיקה – אבל הראש שלי היה מלא מחשבות: אולי קרה לה משהו? אולי מישהו פגע בה? אולי פשוט נמאס לה מהחיים האלה וברחה?

פתאום נזכרתי בריב האחרון שלנו. "למה את תמיד עייפה? למה את לא באה לאסיפות הורים?" צעקתי עליה אז. היא רק חיבקה אותי ואמרה: "מרים'לה, אני עושה הכל בשבילך." עכשיו התחרטתי על כל מילה.

בשתיים בלילה שמעתי רעש בחדר המדרגות. הלב שלי קפץ – אולי זו אמא! אבל זו הייתה רק שירה, הבת של רחל, שחזרה מבילוי עם חברים. היא ראתה אותי דרך הדלת הפתוחה ונכנסה. "מה קורה? למה את ערה?" סיפרתי לה הכול. היא חיבקה אותי חזק ואמרה: "אל תדאגי, נמצא אותה."

בבוקר הגיעו שוטרים. רחל כנראה התקשרה אליהם בלילה. הם שאלו אותי שאלות: מתי ראית אותה לאחרונה? האם יש לה אויבים? האם היא נראתה מדוכאת? עניתי להם בכנות, אבל הרגשתי שהם לא באמת מבינים מה זה אומר להיות ילדה נכה בת 13 שנשארת לבד בעולם.

אחרי שהם הלכו, ישבתי מול החלון וחשבתי על כל הפעמים שאמא אמרה לי: "מרים, אף פעם אל תוותרי." אבל איך אפשר לא לוותר כשאת לבד?

בערב הגיע דוד יעקב – אח של אמא – עם אשתו אסתר. הם גרו ברעננה ולא ממש היו בקשר איתנו מאז המריבה ההיא על הירושה של סבא. אסתר הסתכלה על הדירה הקטנה שלנו בגועל קל: "איך אפשר לגדל ילדה במקום כזה?" יעקב ניסה לחייך: "מרים'לה, את רוצה לבוא אלינו לכמה ימים?"

לא רציתי לעזוב את הבית שלי. כאן כל הזיכרונות שלי – הצחוק של אמא כשהיינו רואות יחד טלוויזיה, הריח של המרק שלה בחורף, אפילו הריבים שלנו על שיעורי בית. אבל ידעתי שאין לי ברירה.

בלילה ההוא בבית של יעקב ואסתר לא הצלחתי להירדם. שמעתי אותם מתווכחים במטבח:

"אנחנו לא יכולים לקחת עליה אחריות! יש לנו מספיק בעיות עם הילדים שלנו!"
"אבל זו האחיינית שלך! אין לה אף אחד!"
"אולי ננסה למצוא לה מוסד מתאים…"

הלב שלי נשבר שוב ושוב. האם אני באמת כל כך מסובכת? האם אני רק מטען עודף?

עברו שלושה ימים. המשטרה עדיין לא מצאה את אמא. בכל יום התקשרתי למספר שלה, למרות שידעתי שאין סיכוי שתענה.

ביום הרביעי קיבלתי שיחת טלפון ממספר חסום.

"מרים? זו אני… אמא." הקול שלה רעד.

"איפה היית?! למה עזבת אותי?!"

"אני מצטערת… הייתי חייבת… פשוט… הכל התפרק לי בידיים. פחדתי שלא אוכל לדאוג לך יותר."

"אבל אני צריכה אותך! אני לא יכולה לבד!"

היא בכתה בטלפון ואני בכיתי איתה.

בסוף היא חזרה – מותשת, רזה יותר, אבל חיה. המשטרה לקחה אותה לחקירה קצרה ואז שחררה אותה הביתה.

בלילה ההוא ישבנו יחד במיטה שלי. היא סיפרה לי על החובות, על הפחדים שלה, על הלילות הארוכים בהם חשבה לברוח ולא לחזור לעולם.

"מרים'לה," היא לחשה לי, "אני יודעת שפגעתי בך. אבל את כל מה שיש לי בעולם הזה. אני מבטיחה להשתדל יותר – בשבילך ובשבילי."

חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב.

עברו שבועות עד שהחיים חזרו למסלולם – בערך. אמא מצאה עבודה חדשה פחות מתישה, ואני התחלתי טיפול רגשי בבית הספר.

אבל מאז אותו לילה אני כבר לא אותה ילדה תמימה שהייתי פעם.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לסלוח למי שעזב אותך ברגע הכי קשה? האם אהבה של אם ובת חזקה מספיק כדי לשרוד הכל?

מה אתם חושבים?