שרה, מעכשיו את ישנה במרפסת: להיות זרה בבית שלי

"שרה, את יכולה להעביר את השמיכה שלך למרפסת? הלילה תישני שם. הילדים צריכים את החדר שלך." המילים של רותי, כלתי, נחתו עליי כמו אבן כבדה. עמדתי במטבח, הידיים שלי רועדות מעל הכיור, שוטפת את הצלחות של ארוחת הערב. שמעון, בני היחיד, לא הרים עיניים מהטלפון. "אמא, זה רק זמני," הוא מלמל, "הילדים צריכים מקום לשחק."

רציתי לצעוק. רציתי להזכיר להם איך הייתי מתעוררת בלילות כשהוא היה תינוק, איך עבדתי בשתי עבודות כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה. איך ויתרתי על כל חלום קטן שהיה לי – רק כדי שיהיה לו טוב. אבל במקום זה, שתקתי. לקחתי את השמיכה שלי ואת הכרית הדהויה, והלכתי למרפסת הסגורה.

המרפסת הזאת הייתה פעם הגאווה שלי. שתלתי שם גרניום וסוקולנטים, תליתי וילון צבעוני שרותי קנתה לי ליום הולדת שישים. עכשיו היא הפכה למחסן צעצועים ולמקום שבו אני אמורה לישון. שמעון אמר שזה רק לכמה ימים, אבל אני יודעת – בישראל, שום דבר לא "רק לכמה ימים".

בלילה הראשון במרפסת שמעתי את הילדים צוחקים בחדר שלי. שמעון ורותי רבו בשקט על משהו שקשור לכסף – שמעון איבד את העבודה שלו לפני חודשיים, ואני יודעת שהם בקושי סוגרים את החודש. אולי בגלל זה הם צריכים אותי כאן – לאמא יש פנסיה קטנה, וקצת עוזרת עם החשבונות. אבל אף אחד לא שואל אותי איך אני מרגישה.

בבוקר רותי נכנסה למרפסת עם כוס תה. "שרה, אני יודעת שזה לא קל," היא אמרה בקול רך מדי. "אבל תביני אותנו – אנחנו משפחה צעירה, והדירה קטנה." הסתכלתי עליה ושתקתי. רציתי לשאול – איפה המשפחה שלי? למה אני מרגישה כמו אורחת לא רצויה בבית שבניתי במו ידיי?

בערב שבת ניסיתי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד. הכנתי חמין כמו שפעם הייתי עושה לשמעון כשהיה ילד – עם תפוחי אדמה רכים וביצים חומות. הילדים טעמו ואמרו שזה טעים, אבל רותי שאלה אם אפשר בפעם הבאה להכין משהו יותר "בריא". שמעון לא אמר כלום.

בלילות הייתי שוכבת על המזרן הדק במרפסת ומקשיבה לרעש של העיר – אופנועים, צעקות מהבניין ממול, חתולים שמייללים. לפעמים הייתי בוכה בשקט, שלא ישמעו אותי. פעם אחת שמעון נכנס למרפסת וראה אותי ערה. הוא התיישב לידי ואמר: "אמא, אני יודע שלא קל לך פה. אבל אין לנו ברירה כרגע." הסתכלתי עליו – הילד שלי, הגבר שכבר יש לו ילדים משלו – וחשבתי: מתי הפכתי לנטל?

יום אחד קיבלתי טלפון מחנה, חברה ותיקה מהשכונה הישנה שלנו בדרום תל אביב. היא סיפרה שגם היא עברה לגור עם הבת שלה אחרי ששברה את הירך. "שרה," היא אמרה לי בקול עייף, "לפעמים אני מרגישה שקופה בבית שלהם. כאילו אני רק עוד רהיט." צחקנו יחד – צחוק מריר של נשים שיודעות שהן כבר לא במרכז.

ניסיתי למצוא לעצמי תעסוקה – התנדבתי במועדון לקשישים בבניין ממול, עזרתי לילדים עם שיעורי בית בעברית ובמתמטיקה. אבל כל ערב חזרתי למרפסת שלי, אל הבדידות.

יום אחד שמעון חזר הביתה נסער. הוא קיבל דחייה מעוד ראיון עבודה. רותי התחילה לצעוק עליו ליד הילדים – "אתה לא עושה מספיק! אמא שלך לפחות מבשלת ועוזרת!" שמעון התפרץ עליה: "אם אמא שלי לא הייתה פה בכלל לא היינו מסתדרים!"

עמדתי שם במטבח ושמעתי אותם רבים בגללי. פתאום הרגשתי אשמה – כאילו הנוכחות שלי מפריעה להם לחיות כמו שהם רוצים. באותו לילה כתבתי מכתב לשמעון:

"בני היקר,
אני אוהבת אותך ואת המשפחה שלך יותר מהכול. אני כאן כי אין לי מקום אחר ללכת אליו, אבל אני לא רוצה להיות סיבה למריבות שלכם. אם תרצה שאעזוב – תגיד לי בכנות."

השארתי את המכתב על השולחן והלכתי לישון במרפסת.

למחרת שמעון נכנס אליי בעיניים אדומות מדמעות. "אמא," הוא לחש, "אני מצטער. אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם כל הלחץ הזה." חיבקתי אותו חזק – כמו כשהיה ילד קטן ובכה כי נפל וקיבל מכה בברך.

עברו שבועות. המצב הכלכלי בבית לא השתפר, ואני המשכתי לישון במרפסת. לפעמים הילדים היו באים אליי בלילה ומבקשים שאספר להם סיפור לפני השינה – אז הייתי מספרת להם על הילדות שלי בירושלים של פעם, על סבא וסבתא שעלו ממרוקו בלי כלום והתחילו הכול מחדש.

יום אחד רותי באה אליי עם הצעה: "שרה, אולי תעברי לבית אבות? יהיה לך שם חברים בגילך ופעילויות." הסתכלתי עליה וראיתי בעיניים שלה שהיא באמת חושבת שזה לטובתי – אבל גם לטובתה.

חשבתי לעצמי: האם זה הגורל של כל אמא בישראל? לתת הכול לילדים שלך – ואז למצוא את עצמך לבד?

אני יושבת עכשיו במרפסת שלי וכותבת את הסיפור הזה לנכדה שלי, מרים. אולי כשתגדלי תביני כמה קשה זה להיות אמא בארץ הזאת – וכמה קל לשכוח את מי שנתן לך הכול.

האם גם את תהיי פעם זרה בבית שלך? האם מישהו יזכור אותי כשלא אהיה כאן?