אמא, למה אף פעם לא חיבקת אותי?

"אמא, למה אף פעם לא חיבקת אותי?" השאלה נפלה עליי כמו אבן לתוך באר ריקה. עמדנו שתינו במטבח הקטן שלי בפתח תקווה, בין ריח התה לעוגת התפוחים, כשבתי, מרים, בת שלושים ושש, אם לשניים בעצמה, הרימה אליי עיניים שקטות. לא היה בהן כעס, רק סקרנות כואבת. לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. אולי היא שאלה משהו אחר? אולי היא מתכוונת למשהו אחר? אבל לא. היא חיכתה לתשובה.

הנחתי את הכף על השיש. "מה זאת אומרת?" גימגמתי, מנסה להרוויח זמן. הלב שלי דפק כמו בימים ההם, כשהייתי ילדה בבית של אמא שלי, חנה, ניצולת שואה שלא ידעה ללטף. "אני… תמיד הייתי שם בשבילך."

"כן," היא חייכה חיוך עייף, "אבל אף פעם לא חיבקת אותי באמת. לא כשהייתי קטנה, לא כשנפלתי, לא כשפחדתי בלילות מהאזעקות. תמיד אמרת לי להיות חזקה."

הרגשתי את הדמעות עולות לי בגרון. רציתי להגיד לה שזה לא נכון, שרק נדמה לה, אבל ידעתי שהיא צודקת. מעולם לא חיבקתי אותה באמת. לא כמו שראיתי אמהות אחרות עושות בגינה הציבורית או בגן הילדים.

"את יודעת," אמרתי לבסוף, "גם אותי אף פעם לא חיבקו."

היא שתקה רגע ואז לחשה: "אבל למה זה היה צריך להימשך גם אליי?"

השתיקה בינינו הייתה כבדה יותר מהקירות הישנים של הדירה. שמעתי את הרחוב בחוץ – צפירות מכוניות, ילדים משחקים בכדור, מישהו צועק 'יאלה בית"ר!' – והרגשתי פתאום זרה בבית שלי.

נזכרתי באמא שלי, חנה. איך הייתה יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה בשתיקה אינסופית. כשהייתי בוכה, הייתה אומרת: "די לבכות. החיים קשים, צריך להיות חזקה." אף פעם לא סיפרה לי מה עבר עליה באושוויץ. רק פעם אחת, כשהייתי בת עשר, ראיתי אותה מתעוררת בצעקות בלילה. רצתי אליה והיא דחפה אותי ממנה. "זה יעבור," אמרה בקול רועד.

כשעלינו לארץ בשנות החמישים, הכול היה זר ומפחיד. אבא שלי מת ממחלה עוד ברומניה. נשארנו שתיים לבד בארץ חדשה, בלי כסף ובלי שפה. אמא עבדה בניקיון בבוקר ובערב תפרה בגדים לשכנות. אני הייתי חוזרת מבית הספר ומכינה לעצמי אוכל. למדתי מהר לא לבקש כלום – לא חיבוק, לא מילה טובה.

כשהכרתי את יעקב בעלי בצבא, הוא היה ההפך הגמור – חם, מחבק, צוחק בקול רם. אבל גם הוא נפל במלחמת יום כיפור, והשאיר אותי לבד עם ילדה בת שנה וחצי. מאז הפכתי לאבן. כל יום עבודה במשרד הפנים, כל ערב לבד בבית עם מרים הקטנה. פחדתי להישבר מולה. פחדתי שאם אתן לעצמי להרגיש – אתמוטט.

"חשבתי שאם אהיה חזקה – גם את תהיי חזקה," אמרתי לה עכשיו בשקט.

"אבל אמא," היא לחשה, "לפעמים כל מה שילד צריך זה חיבוק אחד." ראיתי דמעה זולגת על לחיה.

רציתי לגעת בה, אבל הידיים שלי קפאו באוויר.

"אני מצטערת," לחשתי.

מרים נאנחה והתיישבה ליד השולחן. "אני יודעת שלא היה לך קל," אמרה לבסוף. "אבל אני כל כך פחדתי להיות אמא בעצמי בגלל זה. כל הזמן פחדתי שאפגע בילדים שלי כמו שאת פגעת בי – בלי להתכוון בכלל." היא חייכה חיוך עצוב. "לפעמים אני מוצאת את עצמי עוצרת את עצמי מלחבק אותם – כאילו משהו בי פוחד לתת יותר מדי אהבה."

הרגשתי כאילו מישהו סובב לי סכין בלב.

"את יודעת," אמרתי לה פתאום, "כשהיית קטנה והיית ישנה – הייתי נכנסת לחדר שלך בלילה ומסתכלת עלייך שעות. פחדתי להעיר אותך, פחדתי שתפחדי ממני אם אגע בך."

"אבל למה?" היא שאלה בשקט.

"כי אף פעם לא לימדו אותי איך לחבק," עניתי כמעט בלחישה.

היא קמה וניגשה אליי. לרגע עמדנו זו מול זו – שתי נשים בוגרות, כל אחת עם הצלקות שלה – ואז היא פתחה את הידיים וחיבקה אותי.

בכיתי כמו שלא בכיתי שנים.

אחרי כמה דקות ניגבתי את הדמעות והסתכלתי עליה. "מרים," אמרתי לה בקול רועד, "אני רוצה ללמוד לחבק אותך עכשיו. אולי זה מאוחר מדי – אבל אני רוצה לנסות."

היא חייכה חיוך אמיתי הפעם. "אף פעם לא מאוחר מדי, אמא."

ישבנו יחד במטבח עוד שעה ארוכה ודיברנו על הכול – על הילדות שלה ושלי, על הפחדים ועל התקוות לעתיד טוב יותר לנכדים שלי.

בלילה ההוא נשארתי ערה הרבה זמן וחשבתי: האם באמת אפשר לשבור מעגל של שתיקה וכאב שעובר מדור לדור? האם יש בי מספיק אומץ לתת אהבה שלא קיבלתי בעצמי?

אולי עכשיו הזמן לשאול: כמה מאיתנו חיים כך – עם לב סגור – רק כי אף אחד לא לימד אותנו לפתוח אותו?