קול בראשי: יומן של לילה אחד בירושלים

"תזעיק עזרה!" – הקול הזה פילח את ראשי כמו ברק. עמדתי באמצע הסלון, השעה הייתה שתיים בלילה, ירושלים דממה בחוץ, ורק אני והפחד שלי היינו ערים. לא ידעתי אם זה קול של מלאך או של שיגעון. "תזעיק עזרה!" שוב, חזק יותר. רעדתי.

"שרה!" צעקתי לאשתי, שישנה בחדר השני עם התינוקת שלנו, מרים. "שרה! את שומעת משהו?"

היא התעוררה בבהלה, רצה אליי בפיג'מה, עיניה טרוטות. "מה קרה, אליעזר? למה אתה צועק?"

"יש… יש מישהו בבית? שמעת משהו?"

היא הסתכלה עליי במבט של דאגה מעורבת בכעס. "לא שמעתי כלום. אתה שוב לא ישן בלילות? אתה חייב להפסיק עם זה, אליעזר. זה לא בריא לך ולא לנו."

עמדתי שם, מתנשף. ידעתי שהיא צודקת – כבר חודשים שאני לא ישן כמו שצריך. מאז שאיבדתי את העבודה בבנק, מאז שאבא שלי, יצחק, נפטר פתאום מהתקף לב, הראש שלי מלא קולות ומחשבות שלא נותנות לי מנוחה.

אבל הפעם זה היה שונה. זה לא היה עוד קול פנימי של דאגה או אשמה – זה היה פקודה. תזעיק עזרה.

"אני מרגיש שמשהו רע עומד לקרות," לחשתי לה. "אני לא יודע מה, אבל אני מרגיש את זה בכל הגוף."

שרה נאנחה. "אולי תדבר עם הרב יעקב? אולי הוא יוכל לעזור לך להבין מה עובר עליך."

הרב יעקב היה שכן שלנו, אדם חכם ומנוסה, אבל גם הוא כבר ניסה להרגיע אותי בעבר – אמר לי לקרוא תהילים, להדליק נר נשמה לאבא שלי, אבל הקולות לא פסקו.

בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, לקחתי את עצמי לבית הכנסת הקטן בשכונה. ישבתי שם לבד, מול ארון הקודש הסגור, והתחלתי לדבר עם אלוהים בקול רם:

"ריבונו של עולם, אם אתה באמת שם – תן לי סימן! אני לא יכול יותר עם הפחד הזה. תראה לי שיש טעם להמשיך להאמין בניסים, במלאכים… תראה לי שאתה קיים!"

פתאום נכנס לבית הכנסת דוד שלי, שמואל. הוא גר במודיעין אבל הגיע לבקר את אמא שלי בירושלים.

"אליעזר! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?"

"לא ישנתי כל הלילה," עניתי לו. "אני מרגיש שאני משתגע. שמעתי קול בראש שאמר לי להזעיק עזרה."

שמואל התקרב אליי, הניח יד על כתפי. "אתה יודע, גם אבא שלך – יצחק – היה שומע קולות לפעמים. הוא פחד לספר לאנשים כי חשש שיחשבו שהוא משוגע. אולי הגיע הזמן שתדע משהו על המשפחה שלנו…"

הסתכלתי עליו בתדהמה. "מה זאת אומרת? אף פעם לא סיפרתם לי כלום על זה!"

שמואל היסס רגע ואז לחש: "כשאבא שלך היה בגילך, הוא עבר משבר גדול אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא סיפר לי שהוא ראה מלאך בלילה אחד בירושלים – ממש כמוך – שאמר לו להציל שכן מהתקף לב. הוא עשה את זה – ובאמת הציל אותו. מאז הוא האמין שיש דברים שאנחנו לא מבינים."

הרגשתי שהלב שלי דופק במהירות מסחררת. האם גם אני עומד להציל מישהו? האם זה סימן?

חזרתי הביתה מבולבל עוד יותר. שרה ניסתה להרגיע אותי: "אליעזר, אולי אתה צריך טיפול מקצועי? אולי פסיכולוג?"

אבל אני הרגשתי שזה יותר מזה – שזה משהו עמוק במשפחה שלנו, משהו שמחבר אותנו לעולם שמעבר.

באותו ערב קיבלתי טלפון מאמא שלי, רבקה: "אליעזר, תבוא מהר! סבתא אסתר נפלה בבית ולא מצליחה לקום!"

בלי לחשוב פעמיים רצתי אליה – גרה רק שני רחובות מאיתנו בשכונת קטמון הישנה. כשהגעתי מצאתי אותה שוכבת על הרצפה, בוכה מכאב.

"סבתא! אני כאן!" הרמתי אותה בזהירות והתקשרתי מיד למד"א.

בזמן שחיכינו לאמבולנס היא לחשה לי: "ידעתי שתבוא… תמיד היית הילד שמרגיש כשמשהו קורה במשפחה." דמעות זלגו מעיניה.

האמבולנס הגיע מהר יחסית (בישראל זה לא מובן מאליו), ופינו אותה לבית החולים שערי צדק. הרופאים אמרו שאם לא הייתי מגיע כל כך מהר – היא הייתה עלולה למות מאיבוד דם.

באותו לילה ישבתי ליד מיטתה בבית החולים וחשבתי: אולי הקול ששמעתי היה באמת מלאך? אולי זה היה אבא שלי ששומר עלינו מלמעלה?

כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, שרה חיכתה לי בסלון עם כוס תה חם.

"אתה בסדר?"

"אני חושב שכן," עניתי לה בשקט. "אני חושב שהבנתי משהו על החיים האלה – שיש דברים שאנחנו לא מבינים, ושצריך להקשיב ללב ולתחושות שלנו גם אם כולם חושבים שאנחנו משוגעים."

שרה חייכה בעצב: "אני רק רוצה שתהיה בריא ומאושר…"

"גם אני," לחשתי לה.

מאז אותו לילה אני כבר לא מזלזל בסיפורים על ניסים או קולות מהשמיים. אני יודע שיש בעולם הזה יותר ממה שנראה לעין – ושגם בתוך הכאב והפחד אפשר למצוא תקווה וגאולה.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם כל אחד מאיתנו יכול להיות שליח לרגע אחד בחיים? ואם כן – איך נדע להקשיב לקול הפנימי כשזה באמת חשוב?