מתחת לשמש הישראלית: הבריחה שלי מהשגרה

"אני לא יכולה יותר, אליעזר. אני נחנקת כאן." המילים נפלטו מפי כמו יריקה, חדות, בלתי נשלטות. אליעזר הביט בי בעיניים פעורות, כאילו לא הכיר אותי. הילדים ישנו בחדרים, הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה עטופה בשקט מתוח. ידעתי שאין דרך חזרה.

"מה זאת אומרת? מה את רוצה לעשות?" הוא לחש, כאילו פוחד להעיר את השדים שמסתתרים בינינו כבר שנים.

"אני עוזבת. אני חייבת… חייבת למצוא את עצמי."

השתיקה שלו הייתה כמו אגרוף בבטן. הוא לא צעק, לא התחנן. רק הביט בי, כאילו מנסה להבין איפה טעינו. לקחתי תיק קטן – כמה בגדים, יומן ישן, תמונה של הילדים – ויצאתי אל הלילה.

הרחובות של תל אביב קיבלו אותי בזרועות פתוחות וקרות. מצאתי דירה קטנה בדרום העיר, עם חלון שמביט על גג מלא יונים. כל לילה הייתי שומעת אותן מתעופפות, מזכירות לי את הבית שהשארתי מאחור.

הימים הראשונים היו כמו הליכה על חבל דק. עבדתי בבית קפה קטן ברחוב אלנבי. בעל המקום, שמואל, היה גבר מבוגר עם עיניים טובות ושפם עבות. "את נראית כמו מישהי שברחה ממשהו," אמר לי ביום הראשון.

"אולי כולנו בורחים ממשהו," עניתי לו, והוא חייך חיוך עייף.

בלילות הייתי יושבת לבד בדירה, כותבת ביומן ומנסה להבין מי אני בלי אליעזר, בלי הילדים, בלי התפקידים שהחברה תלתה עליי. לפעמים הייתי מתקשרת לשמוע את הקול של הבן שלי, יונתן. "אמא, מתי תחזרי?" היה שואל בקול קטן.

"בקרוב, מתוק שלי. בקרוב." אבל לא ידעתי אם זה נכון.

אמא שלי, רבקה, לא הפסיקה להתקשר. "מה עשית? איך את יכולה לעזוב ככה? מה יגידו השכנים? ומה עם הילדים?"

"אמא, אני לא יכולה לחיות בשביל מה שיגידו. אני צריכה לחיות בשבילי."

"את אגואיסטית!" היא צעקה וטרקה את הטלפון.

בלילות הארוכים הייתי מסתובבת ברחובות תל אביב, רואה זוגות יושבים בבתי קפה, משפחות מטיילות בטיילת. קינאתי בהם – בשגרה שלהם, בביטחון. אבל ידעתי שגם אני הייתי שם פעם, ולא הצלחתי לנשום.

פעם אחת פגשתי את דבורה, חברה מהעבר הרחוק. היא ישבה על ספסל בגן מאיר עם ספר ביד.

"שרה? זו את? מה את עושה כאן?"

"בורחת," עניתי בפשטות.

היא חייכה בעצב. "גם אני ברחתי פעם. חשבתי שאמצא תשובות בעיר הזאת. בסוף גיליתי שהשאלות רודפות אחריי לכל מקום."

התחלנו להיפגש מדי שבוע. דיברנו על הכול – על אהבה שהתפוגגה, על חלומות שנשכחו, על הפחד להיות לבד. היא סיפרה לי על הגירושים שלה ועל הבדידות שבאה אחריהם.

"את חושבת שאפשר להתחיל מחדש?" שאלתי אותה ערב אחד.

"אפשר לנסות," היא ענתה. "אבל צריך להיות אמיצה מספיק להסתכל לעצמך בעיניים."

בינתיים אליעזר שלח לי הודעות קצרות: "יונתן מתגעגע", "צריך שתחתמי על טפסים", "מתי תחזרי?" לא ידעתי מה לענות לו. כל מילה הרגישה כמו סכין.

בעבודה בבית הקפה הכרתי אנשים מכל הסוגים – צעירים שמחפשים דירה, עולים חדשים שמנסים לשרוד בעיר היקרה הזו, נשים כמוני שמנסות להמציא את עצמן מחדש. שמעתי סיפורים על אהבות אבודות, על חלומות שנשברו מול המציאות הישראלית הקשה – יוקר המחיה, הפקקים, הפחד מהמלחמות שמרחפות תמיד באוויר.

יום אחד נכנס לבית הקפה בחור צעיר בשם יצחק. הוא היה סטודנט לאמנות, עם שיער מתולתל ועיניים מלאות תשוקה.

"את נראית עצובה," אמר לי אחרי כמה ביקורים.

"אולי כי אני באמת עצובה," עניתי לו בלי מסכות.

הוא הזמין אותי לתערוכה שלו במרכז העיר. הלכתי מתוך סקרנות – אולי מתוך רצון להרגיש שוב חיה. בתערוכה ראיתי ציורים של אנשים בודדים ברחובות תל אביב; כל ציור היה כמו מראה לנפש שלי.

"את רואה את האישה הזאת?" הצביע על ציור של אישה עומדת לבד בתחנת אוטובוס בלילה.

"כן… היא נראית אבודה."

"זו אמא שלי," אמר בשקט. "גם היא ברחה פעם." הוא הביט בי בעיניים טובות והוסיף: "אבל בסוף היא חזרה הביתה."

המילים שלו הדהדו בי ימים ארוכים. האם גם אני אחזור? האם בכלל יש לי לאן?

בוקר אחד קיבלתי הודעה מאליעזר: "יונתן חולה. הוא רוצה אותך." הלב שלי התכווץ. רציתי לרוץ אליו מיד – אבל פחדתי לחזור לכלוב שברחתי ממנו.

הלכתי לים וישבתי מול הגלים הסוערים. בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. הרגשתי אשמה – כלפי הילדים שלי, כלפי אליעזר, כלפי עצמי.

בערב התקשרה רבקה שוב. הפעם הקול שלה היה רך יותר.

"שרה… אולי תבואי לבקר? רק לארוחת ערב." הסכמתי.

כשנכנסתי הביתה בפעם הראשונה אחרי חודשים – הריח של המרק מילא את האוויר, יונתן רץ אליי וחיבק אותי חזק כל כך שלא הצלחתי לנשום.

אליעזר עמד בצד והביט בי בשקט.

"אני לא יודעת אם אני יכולה לחזור," אמרתי לו בלחש.

"אני רק רוצה שתהיי מאושרת," הוא ענה בקול שבור.

ישבנו כולנו סביב השולחן – משפחה שבורה שמנסה להדביק את השברים.

בלילה ההוא הבנתי שאין תשובות פשוטות. אולי אי אפשר באמת לברוח ממי שאתה – אבל אפשר לבחור כל יום מחדש איך לחיות עם זה.

אז אני שואלת אתכם: האם הייתם מעזים לעזוב הכול כדי למצוא את עצמכם? ומה הייתם עושים אם הייתם מגלים שהשאלות רודפות אחריכם לכל מקום?