אמרתי "כן" – סיפור חיי של חנה לוי

"חנה, מה את עומדת שם כמו פסל?" שמעתי את קולו של יעקב, בעלי, קורא מהמטבח. עמדתי ליד החלון, מחזיקה כוס תה שהתקררה מזמן, עוקבת אחרי רבקה השכנה שתלתה כביסה על החבל. קרני השמש של הבוקר ליטפו את שערי האפור, מסודר בדיוק כפי שאני מסדרת אותו כבר ארבעים שנה.

"אני כבר באה," עניתי בקול שקט, מנסה להסתיר את הדמעות שעמדו בעיניי. יעקב לא שם לב. הוא אף פעם לא שם לב. אולי בגלל זה אני עומדת כאן, בוהה החוצה, מחפשת משהו שאבד לי מזמן.

הנכדים יבואו היום. רותי כבר התקשרה לשאול אם הכנתי את העוגיות שהם אוהבים. "אמא, אל תשכחי לשים פחות סוכר בשביל דניאל," היא אמרה לי בטון הדואג שלה. אני מחייכת לעצמי – דניאל רגיש לסוכר, רותי רגישה לעולם כולו.

אבל היום, משהו בי לא רגיל. אולי זו הידיעה שהיום לפני ארבעים שנה עמדתי מתחת לחופה עם יעקב. כולם אמרו לי אז – "חנה, הוא בחור טוב, יציב, יהיה לך שקט איתו." ואני? אני רציתי סערה. רציתי את אליעזר.

אליעזר היה החבר הראשון שלי. הכרנו באולפן לעולים חדשים בירושלים. הוא היה מצחיק אותי עד דמעות, היה לו מבט חודר כזה, כאילו ראה אותי באמת. אבל אז אבא שלי חלה, ואמא שלי אמרה לי – "חנה'לה, עכשיו לא הזמן לחלומות. יעקב מחכה לך, הוא יעזור לנו." וכך אמרתי "כן" ליעקב.

לפעמים אני חושבת איך היו נראים חיי אם הייתי בוחרת אחרת. יעקב הוא איש טוב – עבד קשה כל חייו במשרד הביטחון, דאג שלא יחסר לנו כלום. אבל מעולם לא דיברנו באמת. כל שיחה בינינו היא על הילדים, על החשבון בבנק, על מה צריך לקנות בסופר.

"חנה!" קולו של יעקב קוטע את מחשבותיי. "הביצים מתקררות!"

אני מתיישבת מולו לשולחן הקטן במטבח. הוא מורח גבינה על פרוסת לחם ומגיש לי בלי להסתכל בעיניים. "את נראית עייפה," הוא אומר לבסוף.

"לא ישנתי טוב," אני עונה.

"עוד פעם חלמת על אמא שלך?"

אני מהנהנת. אין טעם לספר לו על החלום האמיתי – על אליעזר שמופיע שוב ושוב בלילות שלי, שואל אותי למה ויתרתי עליו.

בצהריים מגיעה רותי עם הילדים. דניאל רץ ישר למקרר לחפש את העוגיות. רותי מתיישבת לידי בסלון.

"אמא, את בסדר? את נראית מהורהרת היום."

אני מחייכת אליה. "סתם יום כזה… נזכרתי קצת בעבר."

רותי מסתכלת עליי בעיניים החכמות שלה. "את יודעת שתמיד אפשר להתחיל משהו חדש, נכון?"

אני צוחקת מרירות. "בגיל שלי? מה כבר אפשר להתחיל?"

"אולי תכתבי ספר? או תצטרפי לחוג ציור? תמיד רצית לצייר."

אני מהנהנת, אבל בלב אני יודעת – יש דברים שכבר מאוחר מדי בשבילם.

בערב, אחרי שכולם הולכים, אני מוצאת בתיבת הדואר מכתב ישן שלא פתחתי – מכתב מאליעזר. הוא שלח אותו לפני שנה מארצות הברית, כששמע שאבא שלי נפטר.

"חנה היקרה,

חשבתי עלייך הרבה בשנים האחרונות. תמיד תהיתי אם את מאושרת. אני נשוי עכשיו, יש לי ילדים ונכדים, אבל את תמיד בלב שלי. אם תרצי לדבר – הנה המספר שלי.

שלך,
אליעזר"

אני יושבת עם המכתב בידיים רועדות. יעקב נכנס לסלון ורואה אותי.

"מה זה?"

"סתם מכתב ישן," אני עונה מהר מדי.

הוא מתיישב לידי בשקט נדיר.

"את מתגעגעת אליו?"

אני מסתכלת עליו בפעם הראשונה מזה שנים באמת.

"לפעמים," אני לוחשת.

יעקב שותק רגע ארוך ואז אומר: "גם אני מתגעגע למה שיכול היה להיות."

אני מופתעת מהכנות שלו. אולי גם הוא ויתר על משהו בשביל המשפחה הזאת.

בלילה אני לא מצליחה להירדם. אני חושבת על הבחירות שעשיתי – האם הן היו נכונות? האם הייתי אמיצה או פחדנית?

למחרת בבוקר אני מתקשרת לרותי.

"אמא? הכול בסדר?"

"רותי, חשבתי… אולי תבואי איתי למוזיאון השבוע? תמיד רציתי לראות את התערוכה של הציירת ההיא שאת אוהבת."

רותי שמחה ומבטיחה לבוא.

אני סוגרת את הטלפון ומרגישה לראשונה מזה שנים תקווה קטנה בלב.

אולי לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש. אולי לא מאוחר מדי לבחור בי.

ואני שואלת את עצמי – האם באמת אפשר לשנות מסלול גם אחרי כל כך הרבה שנים? האם יש לכם אומץ לבחור בעצמכם?