למה אמא בחרה באב החורג שלי ולא בי: אחרי שנים גיליתי את האמת המרה

"אל תבכי, מרים. זה לא יעזור לך עכשיו," שמעתי את הקול של אמא שלי חותך את הדממה בחדר הקטן שלנו. הייתי בת תשע, יושבת על המיטה הישנה, מחבקת את הבובה היחידה שנשארה לי מאז שאבא עזב. הדמעות זלגו לי על הלחיים, אבל אמא כבר לא הסתכלה עליי כמו פעם. היא הייתה עסוקה בלסדר את השיער שלה מול המראה, מתיזה עוד בושם זול שקיבלה מאביגדור – הגבר החדש שנכנס לחיינו כמו סערה.

"מתי את חוזרת?" שאלתי בקול חנוק.

"אני לא יודעת," היא ענתה בלי להסתובב. "אל תעשי לי סצנות עכשיו, מרים. אביגדור מחכה לי למטה. את ילדה גדולה, תסתדרי לבד."

לא הבנתי אז איך אפשר לבחור בגבר זר על פני הבת שלך. כל לילה הייתי שוכבת במיטה, מקשיבה לצעקות מהרחוב, לקולות של השכנים שמתווכחים על כסף או על מקום חניה, וחולמת שאמא תחזור להיות שלי. אבל היא לא חזרה. היא בחרה באביגדור – גבר קשוח, עם עיניים קרות וידיים גדולות שתמיד הריחו מסיגריות.

החיים איתו היו כמו הליכה על קליפות ביצים. הוא לא אהב ילדים, בטח לא אותי. "תפסיקי להסתובב פה בבית כמו רוח רפאים," היה נוהם לעברי כשעברתי במסדרון. אמא שתקה. לפעמים ראיתי אותה בוכה בלילה, אבל בבוקר היא הייתה מתאפרת ומחייכת אליו כאילו כלום לא קרה.

בבית הספר לא סיפרתי כלום. המורה רבקה שאלה למה אני תמיד עייפה, למה יש לי סימנים כחולים על הידיים. שיקרתי לה – אמרתי שנפלתי במדרגות. החברות שלי, דינה ורחל, הזמינו אותי אליהן אחרי הלימודים, אבל תמיד סירבתי. פחדתי לחזור הביתה מאוחר מדי.

השכונה שלנו הייתה מלאה בילדים כמוני – כאלה שההורים שלהם עובדים כל היום או נעלמים בלילות. אבל אף אחד לא דיבר על זה בקול רם. כולם שתקו, כמו שאני שתקתי.

יום אחד, כשהייתי בת שתים-עשרה, חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל ומצאתי את אמא יושבת במטבח עם עיניים אדומות. "מה קרה?" שאלתי בלחש.

"כלום," היא אמרה, אבל ראיתי שהיא רועדת.

"אמא, למה את איתו בכלל? למה את לא בוחרת בי?"

היא הסתכלה עליי רגע ארוך, ואז קמה והלכה לחדר שלה בלי לומר מילה.

עברו שנים. התבגרתי מהר מדי. בגיל שש-עשרה כבר עבדתי במאפייה של שמואל כדי לעזור להביא כסף הביתה. אביגדור המשיך להתעלם ממני, לפעמים אפילו להעליב אותי מול אמא. "הילדה הזאת לא תצא ממנה כלום," היה אומר בציניות.

אמא שתקה. תמיד שתקה.

בלילות הייתי יוצאת לגג של הבניין ומסתכלת על האורות של תל אביב מנצנצים מרחוק. חלמתי לברוח, להתחיל חיים חדשים במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע מה עברתי.

אבל לא ברחתי. נשארתי שם בשכונה, עם הכאב והבדידות.

רק אחרי הצבא, כשעברתי לדירה קטנה משלי והתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, העזתי להתקשר לאמא ולשאול אותה שוב – הפעם כאישה בוגרת:

"אמא, למה בחרת בו ולא בי?"

בהתחלה היא שתקה. ואז נשמעה אנחה כבדה מהעבר השני של הקו.

"מרים… אני מצטערת," היא אמרה בקול שבור שלא הכרתי. "לא ידעתי איך להתמודד לבד אחרי שאבא שלך עזב אותנו. פחדתי להישאר לבד בעולם הזה. אביגדור… הוא נתן לי ביטחון כלכלי שלא היה לי אף פעם. חשבתי שאם יהיה לי גבר בבית – יהיה לנו יותר טוב."

"אבל לי לא היה טוב," לחשתי.

"אני יודעת," היא בכתה. "אני יודעת שנכשלתי כאמא שלך. כל לילה אני מתחרטת על זה שלא הגנתי עלייך ממנו… אבל פחדתי ממנו בעצמי. פחדתי להיות שוב לבד, בלי כסף, בלי גג מעל הראש…"

שתקנו שתינו דקות ארוכות.

"אני לא מבקשת סליחה," היא אמרה לבסוף. "אני רק רוצה שתדעי שלא הפסקתי לאהוב אותך לרגע אחד." ואז ניתקה.

ישבתי שם בחדר הקטן שלי ובכיתי כמו ילדה קטנה.

רק אז הבנתי – אמא שלי הייתה קורבן בדיוק כמוני. הפחד שלה מהבדידות ומהעוני היה חזק מהאהבה שלה אליי, או לפחות מהיכולת שלה להגן עליי.

מאז אותה שיחה עברו עוד שנים רבות. בניתי לעצמי חיים חדשים – עבודה טובה, חברים שמבינים אותי באמת, בן זוג שאוהב אותי כמו שאני. לפעמים אני פוגשת את אמא ברחוב – היא נראית מבוגרת ועייפה, אבל בעיניים שלה אני רואה חרטה עמוקה.

אני עדיין כועסת עליה לפעמים, אבל גם מבינה אותה קצת יותר היום.

תגידו לי אתם – האם אפשר באמת לסלוח להורה שבחר בעצמו ולא בילד שלו? האם הפחד מהבדידות והעוני מצדיק בגידה כזאת? אני עדיין מחפשת תשובה.